גם בגיל 70, לרב סרן בני אטיאס לא הייתה שום התלבטות ברגע שהוא שמע שהמדינה צריכה אותו. הוא כמובן לא היה חייב לעשות את זה. את הפטור ממילואים הוא יכול היה לקבל כבר לפני שנים, ובכל זאת, כבר יותר מ-60 יום שהוא נמצא עם היחידה שלו, וכששואלים אותו מה תפקידו הוא פשוט עונה בצניעות: "אני תורם מניסיוני, כל עוד שואלים אותי. לא חשוב מה אני באמת עושה". ובתוך כל זה, הוא לא שוכח את העיסוק היומיומי שלו - הכרוז המיתולוגי של אשדוד. כזה שכל אחד שהולך למגרשים או רואה את השידורים כבר מזהה.
"בבוקר של ה-7.10 הבנתי שמשהו קורה. פתאום ראיתי שיש ברברת בקבוצה של היחידה בוואטסאפ. תוך כמה דקות כבר הבנו שזה משהו שונה שאנחנו לא מכירים. ככל שעובר הזמן אתה מבין שזה אירוע חמור בכל קנה מידה. הערנו את כולם. חלק מהאנשים היו בחו"ל ומיד אמרו שהם חוזרים. ביום שני כל היחידה כבר התייצבה בסד"כ מלא והתחלנו לעשות תוכניות פעולה".
בריאיון איתו, שמתקיים כמובן שהוא בבסיס, הוא מספר גם על תפקידו ב"אזרחות": "אני הכרוז של קבוצות העיר משהו כמו 50 שנה ואפילו אין לי מושג איך הגעתי לזה. כשהייתי צעיר ראיתי משחקי כדורסל וכדורגל בארצות הברית. באחד הביקורים במגרשים ראיתי את הכרוז וזה פתאום משך אותי. הוא הביא שמחה לאנשים. זה היה מדהים בעיני. אני לא צועק, אני מבין שהמיקרופון נועד כדי לחבר בין אנשים. אני לא צוחק על הקבוצות האורחות, אני מבקש מהקהל לתת כבוד ולמחוא כפיים גם בשביל הקבוצה היריבה – כי כולנו אחים".
למסר שאטיאס מנסה להעביר כנראה אין אדם שלא יתחבר: "למה היינו צריכים את השואה הזאת כדי להתאחד? כבר חרבו לנו שני בתים, למה עוד אחד? ביום הכיפורים חטאנו בחטא היוהרה, עד מתי נמשיך ככה? צריך להשאיר את החרב כלפי האויבים שלנו ולא כלפי עצמנו. אני רוצה לראות שבכדורגל ובכדורסל כולם ביחד. אני בעד שהכול יחזור. ספורט, תרבות וחינוך. תמשיכו בשגרה ואנחנו כאן כדי להגן, לתת את החיים בשביל העם".
כאחד שלחם גם ביום כיפור, איך אתה רואה את המצב היום?
"האמת, המצב היום קשה וחמור יותר. במלחמת יום כיפור לחמנו נגד צבא, אז זה אומנם לא יותר קל, אבל יותר מסודר, היה קל להכניע אותם. מלחמה בטרור היא יותר קשה. 14 שנה הם התכוננו לרגע הזה. מלחמת יום כיפור הייתה מחדל, עכשיו זו שואה. אז זה היה מאות קילומטרים מהבית, פה זה היה בפתח הבית. ישובים וערים התפנו. זה בלתי נתפס. אוכלוסייה שלמה, מצפון ודרום, פונתה. זה עצוב לי מאוד. כמה שאני חזק ובעל ניסיון, בכיתי בגלל חלק מהדברים שראיתי. בכיתי כיהודי על העם שלי".
אטיאס נשוי ליעל, יש לו בן אחד - אדם, ושתי נכדות בנות 3 ו-4. אבל גם הוא, עם כל ניסיונו, התקשה להסביר להן את המצב: "הן בגיל שהן בדיוק לומדות על חיות, וכל הזמן הסברתי שאנחנו לא יכולים לקרוא ליצורים שעשו את זה חיות. חיות זה דבר נפלא וטוב. אלו בני בליעל, משהו יותר משוכלל וגרוע מהנאצים. אני מסכים עם הדעה של הרבה אנשים שאף אחד לא יחזור לישובים שפונו כל עוד הם ימשיכו לשבת לנו על הגבול".
אתה חושב שהאשמה היא באמת על הפילוג שהיה בעם ערב המלחמה?
"ממש לא. העם לא אשם. יש לנו עם מדהים. אבל יש לי בקשה למנהיגים – אל תהרסו את זה. בואו נפסיק לגרום למחלוקות. איזו מין צורה זאת? צריך לכבד את הדעה של האחר. איך יכול להיות שחלק אחד של העם קורא לחלק אחר אנרכיסטים? אמרו על הטייסים שהם לא יבואו, אבל הגיע יותר מ-100 אחוז. אנחנו עם אחד. ברגע שהתחילה המלחמה נשכחו כל המחלוקות וכולנו נלחמנו ביחד".
עד מתי תמשיך לשרת?
"עד שהמלחמה לא תסתיים אני לא אפסיק לעשות מילואים. כל עוד הרגליים עומדות והראש חושב, אני כאן. אנחנו צריכים להמשיך להיות אור לגויים ולא חושך לאויבים. צריך להפסיק להצביע לאחר מה הוא לא בסדר, אלא להצביע על עצמך ולחשוב מה אני יכול לעשות טוב. והלוואי שעוד ניפגש בשדות הכלניות. אף אחד לא יזיז אותנו מכאן".