הטבח בקיבוץ כפר עזה בשבת השחורה ב-7 באוקטובר שינה לנצח את פני העוטף. כפר עזה ספג אבדות קשות וכך גם קבוצת הכדורגל של הקיבוץ - שועלי כפר עזה - שרק לפני שנה חגגה את עלייתה לגמר טורניר "שער הנגב", והיום כל אחד מחבריה ספג פגיעה שאי אפשר לדמיין.
מאמן הקבוצה ינאי קציר שחי כל חייו בעוטף עזה מספר על הטרגדיה שעברה עליו ועל הקבוצה שכבר לא תשוב להיות מה שהייתה. אביו נרצח, וחברי הקבוצה שהיו כולם חברים טובים, נרצחו, נחטפו ואיבדו את הקרובים להם ביותר. אבל בתוך הכאב האין-סופי קציר מצליח לשמור על תקווה: "אנחנו ננצח, אנחנו נקום, אנחנו נבנה ואנחנו נחיה את החיים לכבוד ולזכר אלה שלא איתנו. אני מקדיש כל נשימה שלי מהיום ההוא לכבודם, בשבילם, לזכרם. החיים שלנו מעכשיו זו אנדרטה, ואנחנו נבנה אותה הכי יפה שאפשר", הוא מצהיר.
"בהגנה", ממשיך קציר לתאר, "גיא בצר החזיק את דלת הממ"ד שעות תוך כדי מאבק במחבלים והציל את אשתו ובתו, תוך כדי שכדורים ליטרלי עוברים דרכו. רביד לוי - ניצל. ליאור ולירן צדיקביץ - איבדו את אביהם שנרצח. אלמוג וינר- איבד את יהב, אחיו שנרצח והציל את אשתו ובתו. שון ותם דמארי - אחותם אמילי חטופה, שון הציל 3 משפחות במו ידיו ותם הכווין כוחות צבא לבתי הקיבוץ. האחים התאומים גלי וזיו ברמן - חטופים".
"בקישור", ממשיך קציר ברשימה הבלתי נתפסת, "טל אילון ז"ל - מפקד כיתת הכוננות בקיבוץ, נפל בקרב והמשיך לנהל ולחלק פקודות עד לנשימתו האחרונה. עידן ברמן - שני אחיו התאומים חטופים. עמרי שושני - אחותו נרצחה. רגע לפני כן היא עוד הספיקה לקרוא לאבא שלה לעזרה, אבל הוא נקלע לקרב יריות. עידו שמריז - אחיו חטוף, עידו לחם בכיתת הכוננות ושרד את התופת יחד עם משפחתו. רותם קורן - הציל את הוריו בכך שהוא תמרן כוחות וכיוון אותם לחלון הממ"ד, בתקווה שהם בחיים. ביתם נשרף ובנס נשאר הממ"ד ללא פגע. שחר אטינגר - ניצל והציל את הוריו תוך כדי ניהול המשפחה בממ"ד. רותם ויוני פלד - איבדו זוג הורים ואח. יוני, תוך כדי האירוע כיוון כוחות והציל אינספור משפחות. בחלוצים, יונתן שמריז - ניצל עם אשתו ובתו, אח שלו חטוף. אמרי אפללו - ניצל".
"אני המאמן", הוא ממשיך את הרשימה, מנתק את עצמו מהזוועה, "אבא שלי נרצח בכניסה לקיבוץ. עוזר מאמן ראשון, יובל סלומון, נרצח לאחר שנאבק במחבלים והספיק לדקור את מהם בראשו. עוזר מאמן שני, אריאל גולן, ביתו נשרף ועלה בלהבות. אריאל חילץ את משפחתו מחלון הממ"ד וספג כוויות ב70% מגופו".
"כל בן אדם שהכרתי בעולם מת או נחטף"
אני מבקש מינאי לחזור אחורה ולספר לי מה עבר עליו ביום הארור שבו הכול התחיל. "למזלי אני גר בקיבוץ גברעם, שזה כמה דקות מכפר עזה, ככה שהשבת תפסה אותי באזעקה של 6 בבוקר ונכנסנו כל המשפחה לממ"ד", הוא משחזר. "אימא שלי שגרה בכפר עזה התקשרה להגיד שהיא שומעת רעשים מוזרים. אמרתי לה להיכנס לארון ושתהיה בשקט ואני מברר לה מה זה. התחלתי לקבל הודעות מחברים וראיתי את התמונות ברשתות ועדיין חשבתי שזה סתם ולא האמנתי. כשהבנתי שזה באמת קורה קיבלתי הודעה מאימא שלי שהם אצלה בבית. נתתי לה הוראות בקור רוח איך לפעול והיא ניצלה בנס. המחבלים היו אצלה פעמיים בבית ולא הצליחו לפרוץ את הממ"ד וככה היא ניצלה. אבא שלי היה פחות בר מזל, תפסו אותו עם הטנדר בשער של הקיבוץ ומחבלים רצחו אותו".
ינאי קציר מספר את סיפורו וסיפור הקבוצה שועלי כפר עזה:
"התחושה הייתה כאילו אני במדינה אחרת", ממשיך קציר לתאר. "לא הצלחתי לעזור אבל גם לא הרגשתי את התחושה הזאת של הכיבוש של היישוב. ניסיתי להכווין כוחות, אבל היה בלגן גדול. רק אחרי 32 שעות חילצו את אימא שלי מהארון. חשוב לזכור שהיא הייתה בלי מים ובלי מזון. הסוללות של הטלפון נגמרו אז גם לא היה להם איך לעדכן אותנו".
"היו רגשות של תסכול, פחד וסוף העולם", הוא אומר. "הגעתי למצב שאני צריך להבין שכל בנאדם שהכרתי בעולם מת או נחטף. אתה שולח הודעות לאנשים ולא יודע אם זה וי אחד כי נגמרה הסוללה או כי סיימו את העבודה. כששלחו לי את ההודעה אחרי 32 שעות 'תתקשר אליי, אימא שלי איתי', הרגשתי כאילו נולדה לי אימא מחדש. בראש כבר נפרדתי ממנה".
"בתוך האבל על אבא שלי ז"ל והחברים, זה לא מובן מאליו שצריך להתרכז בניצולים", מנסה קציר לחזור להווה, לחיים שאחרי האסון." זה לא מובן מאליו שבכלל יש ניצולים, האירוע הזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אני בהודיה על זה שאימא שלי איתי. החבר'ה מהקיבוץ שלחו לי הודעות של זעקות שבר ועזרה. בכל מקום ניסינו לכתוב ולהפיץ הודעה לעזרה, שלחתי הודעות לכל מי שאני רק מכיר, ביקשתי שיגיע צבא לכפר עזה. זאת הייתה תחושה של סוף העולם. תחושה של עוד רגע זה אני".
"אנחנו מאוד מגובשים, כמו אחים"
קציר גדל עם הוריו בכפר עזה וכשהתחתן והקים משפחה משלו, לא עזב את העוטף, למרות המצב הביטחוני, ורק "הרחיק קצת" מהגדר לקיבוץ גברעם. "אני מאוד אוהב את השורשיות והחיים בקיבוץ וזו הסיבה שנשארתי שם תמיד", הוא אומר. "אני בן 35, מהנדס מכונות, אבא לאחת ובקרוב עוד אחד. אוהד הפועל ת"א בכל רמ"ח איברי. חי ונושם כדורגל וכדורסל", הוא אומר על עצמו. כשהציעו לו לאמן את "שועלי כפר עזה", הקבוצה של קיבוץ נעוריו, הסכים מיד.
שועלי כפר עזה משתתפת ב"טורניר שער הנגב", טורניר מיתולוגי לקיבוצי העוטף שיצר לעצמו שם בכל הארץ והוא אחד מהאירועים הגדולים בעוטף, לא רק מבחינה ספורטיבית. "זה טורניר של כל הקיבוצים באזור, פלוס המושב יכיני, ככה שזה בסך הכל 11 קבוצות", אומר קציר. "הטורניר הזה היה משוחק בצורה חובבנית כבר בשנות ה-60 וה-70, אבל בשנת 2014 הטורניר קיבל תפנית מקצוענית מוחלטת והרמה דומה פחות או יותר לליגה א'. כאחד שנולד וגדל בכפר עזה זה משהו שמלווה אותנו כל החיים. כשהייתי נער שיחקתי בקבוצה של כפר עזה, הפסקתי מכורח החיים, ולפני כ-4 שנים הזמינו אותי שוב להיות מאמן הקבוצה. לקחתי את זה בצורה מאוד רצינית. אני מגשים את החלום שלי פתאום".
"הקבוצה מורכבת מ-3 שכבות גיל, שועלים זו הקבוצה הראשית", הוא מספר. "חלק מהאנשים הם בנים של אנשים שגדלתי איתם וחלקם חברי ילדות או אחים שלהם. כולם בני קיבוץ למעט מקרים חריגים. אנחנו מכירים מגיל 0".
אתם חברים גם מחוץ לקבוצה?
"חד משמעית. ביום-יום חברי הקבוצה זה פשוט החבר'ה שלנו. חלק עובדים ביחד, חלק גרים אחד ליד השני. אנחנו המון ביחד. אלה החברים שלי".
אתם מדברים ביניכם על לחזור לשחק? איך אתם ממשיכים לתפקד?
"כמו שאמרתי אנחנו מאוד מגובשים, על סף האחים. עכשיו אנחנו כן מנסים להמשיך. כפר עזה נמצא כרגע בקיבוץ שפיים, והניצולים משחקים שם פעמיים בשבוע. זה הטיפול שלנו. אנשים טובים תרמו לנו נעלי כדורגל ומדים. הביחד זה התרפיה שלנו. יש המון חבר'ה שעדיין לא מסוגלים לבוא להיפגש בגלל האובדן וזה מובן. יש המון שלא יכולים לבוא כי הם בהלוויה, ואז בשבעה ואז בהפגנה למען החטופים. הרבה מאוד קיבוצים מנסים למצוא את המקום החדש שלהם ולנסות לחזור קצת לשגרה דרך הכדורגל".
"הניצחון שלנו יהיה לעשות עוד טורניר"
"אני ספציפית בגלל שאני מגברעם אני במקום אחר, אבל אני מגיע לשפיים פעמיים בשבוע", הוא מספר. "עד עכשיו הייתה שגרה בלתי אפשרית של 10-11 הלוויות ביום, אבל בזמן הקרוב ננסה להיות קצת יותר אקטיביים. להבין איפה כפר עזה יהיה בעתיד. כמובן שהמטרה הגדולה היא להחזיר את קבוצת השועלים לפעילות ולשחק נגד מי שבאזור. החיים הם מהיום למחר, אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. אנשים טובים תורמים לנו הכול כולל מגורים, אבל אנחנו בכל זאת צריכים לעבור דירה כל כמה ימים, כי אי אפשר להשתקע אצל בנאדם כל כך הרבה".
נראה לך שתחזרו לעוטף?
"לחזור פעם אחת, אני חושב שכל אחד יהיה חייב, אפילו מתוך הסקרנות. לראות מה קרה שם. אבל זו שאלה טובה, אני לא יודע אם אני אוכל לחזור לשם באופן קבוע. שרפו לי הכול, את מי שאני, את הזיכרונות שלי, את הילדות שלי. המקום הזה זה מי שאני - ושרפו אותו. אני לא יודעו איך אני אסתדר בלי המקום הזה, אבל כנראה שאני אצטרך ללמוד".
"אני באופן אישי לא חושב שזה אחראי לחזור לעוטף", הוא ממשיך. "אנחנו כבר מכירים את זה, מספרים לנו שהכול יהיה בסדר, אנחנו חוזרים ופתאום יש מחבל בשדות, פתאום יש בלוני תבערה, פתאום יש מטענים על הגדרות. אני חושב שמי שחוזר או שאין לו ברירה או שהוא חסר אחריות – כי המחבל הבא יהיה אצלכם בבית. לכל האנשים שלא גרים בעוטף עזה וחושבים שהם מוגנים – אני אומר שהם טועים. אני אומר לאנשים שלא גרים בעוטף, הפעם הבאה זה יהיה בתל אביב, נתניה וירושלים. מה נראה לכם ש-1,400 הספיקו להם? הם רוצים הכול. לשאלתך, אני ממש לא חוזר לשם בסיטואציה הנוכחית. אני אחזור אם אני אראה ים מהחלון, אבל אני יודע שזה לא יקרה".
אז איך בכל זאת המשכת לגור שם?
"כי האמנו לקונספציה שהכול בסדר. האמנתי שאם אני אגור בגברעם שזה 6 ק"מ מהגדר יהיה בסדר. מאז שנולדתי אני יודע שצה"ל זה הצבא הכי חזק בעולם ולזה האמנתי – ואני עדיין חושב ככה, למרות שאני פגוע עד עמקי נשמתי. מבחינת הילדה אנחנו עכשיו בחופש עם כל החברים מהקיבוץ, יש אפילו כמה שעות ביום גן שהוא בתרומה לחלוטין. כולם מתגייסים לטובת זה שהיא תרגיש בחופש. היא בת 3 ולא מספיק מבינה את האירוע, אבל ברגע שהמלחמה תיגמר ולא יהיה לי בית לחזור אליו – אז תתחיל הבעיה. איפה נגור כשהמלונות יפלטו אותנו?"
אני שומע בדברים שלך אכזבה מהמדינה.
"ממה שאני מכיר, כרגע הרוב המוחלט של העזרה והתמיכה שאנחנו מקבלים – ברמת הלינה והאוכל זה הכול תרומות. המדינה מלווה בפסיכולוגים ומעניקה ליווי משפטי למשפחות החטופים וזהו. אני מאמין שהנהלות הקיבוץ יותר מדברות עם הדרגים הגבוהים ומחפשים מקומות כדי לבנות לנו קיבוץ חלופי. אני יכול להגיד שמבחינתי אכזבה זו מילה פצפונת. יש תחושה של בגידה. בנו לנו ממ"דים וכיפת ברזל, אבל לא עשו שום דבר אקטיבי כדי להגן עלינו. מכרו לנו שהצבא שם – אבל ביום הדין נשארנו לבד. הגנו בגופנו על עצמנו ועל הקרובים לנו. האנשים שהגיעו מטעם הצבא היו מדהימים כמובן, אבל זה היה מעט. אני לא חושב שאפשר לתאר כמה אנחנו מאוכזבים. אין מילה במילון להגדיר את זה. הכול רועד, שום דבר לא מובן מאליו, האדמה נפלה".
ובתוך כל הכאב הזה, מצליח ינאי לשמור על תקווה, זה קורה כשאני שואל אותו אם יהיה עוד טורניר. "חד משמעית כן", הוא עונה בביטחון. "אחד המשפטים שמלווים אותי זה 'אנחנו נבנה, אנחנו נקום ואנחנו ננצח'. הניצחון שלנו לא יהיה צבאי ופוליטי אלא בדיוק זה – לעשות עוד טורניר. אפילו עם קבוצות שהן לא הקיבוצים. אפילו אם כל קיבוץ יקום במקום אחר ונבוא למקום אחד - זה יקרה".