מדינת ישראל נמצאת כנראה בימים הקשים בתולדותיה. 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, תפסה אותנו מלחמה נגד אויב שהוא אולי נחות בהרבה ממה שהצבא שלנו התמודד איתו ב-1973, אך פצעי אותה שבת שחורה ב-7.10, הולכים להשאיר בחברה שלנו צלקות שיימשכו הרבה יותר מ-50 שנה.
להערכתי, אנחנו עדיין לא מצליחים לשער עדיין עד כמה עמוק הוא המשבר בחברה שלנו, ועד כמה הצלקות מהאירוע הקשה ביותר שעבר העם היהודי מאז השואה, הולך להשפיע עלינו למשך שנים רבות, וכשמשהו משפיע על החברה, הוא משפיע באופן ישיר גם על המראה הכי בולטת של החברה - הספורט.
במשך שנים אהבנו לספר לעצמו כי הכדורגל הוא המקום הכי טוב לגשר על הפערים בין החברה הערבית והיהודית במדינה. על פניו, זה נכון, אבל כבר בשנים האחרונות, ככל שהעמדות בחברה שלנו על כל גווניה הלכו והקצינו, נוכחנו לדעת שזה כבר רחוק מהמציאות. המשבר ב'שומר החומות' עם ההתקוממות של חלקים בחברה הערבית הביא את המשבר לפני השטח גם בכדורגל שלנו, והאירוע האחרון ב-7.10, העמיד את החברה שלנו בפני נקודת רתיחה.
נדמה שמה שמייצג טוב מכל את המשבר ואת מה שמחכה לנו בכדורגל הישראלי כשנחזור, הוא סיפור דיא סבע. הכדורגלן הערבי הבכיר ביותר בליגת העל, השחקן שמכבי חיפה רדפה אחריו בינואר שעבר והיה חלק משמעותי באליפות שלה, וזכה לחוזה חסר תקדים ממנה בקיץ האחרון. על פי רוח הדברים כעת, סבע נראה בדרך החוצה מהירוקים, אך האם אין דרך בו שני הצדדים יכולים להתעלות מעל המשבר הזה?
תחילה, אני רוצה להבהיר. בניגוד למבצעים קודמים בו אולי אפשר היה להבין שחקנים מהמגזר שלא רוצים להתבטא, אירועי ה-7 באוקטובר הם סיפור אחר לחלוטין. מדינת ישראל, אזרחיה, נשותיה וילדיה, עברו את אירוע הטרור הגדול, הנוראי והמזוויע בתולדות האנושית המודרנית. סיפורי זוועה שהמוח לא יכול בכלל לעכל. אתה יכול לטעון שיש כיבוש, אתה יכול לדאוג לאנשים בעזה ואתה יכול להאמין באינספור פתרונות לסכסוך. את מה שהיה באותה שבת, אתה חייב לגנות. בלי אבל ובלי סימטריה. לכן הכעס של אוהדי כדורגל בישראל על מי שלא עשה זאת, מבחינתי, הוא מוצדק.
במקרה של סבע, הכעס עלה מדרגה אחת נוספת, עם הפוסט השערורייתי של אשתו נרמין. לפני שיאשימו אותי בגזענות ובכך שאין בעיה ששיתפה פוסט בו נכתב כי "אין בעיה בין ילד בישראל לילד לעזה", אני אחזור על דבריי המוקדמים - אנחנו נמצאים באירוע שונה, אירוע שלא ידענו קודם, ובאותם ימים בהם פורסם הפוסט, בסך הכל עשרה ימים אחרי אותה שבת שחורה, מדובר היה בחוסר רגישות משווע, התנהלות פושעת.
התגובה האינסטינקטיבית שלי, כמו של רבים באותה עת, בהם גם יניב קטן, אגדת מכבי חיפה, הייתה שדיא סבע חייב לסיים את דרכו במכבי חיפה, אך בימים האחרונים, בין היתר לאחר שראיתי את סבע עצמו מדבר באירוע למען ילדי העוטף, אני מרגיש שאולי בכל זאת, הצדדים צריכים ויכולים לחפש דרך להתגבר על המשבר.
אני אשים בצד את הטענות כי חיפה מחפשת דרך לצאת מהחוזה הגדול של סבע ומדובר בסך הכל בתירוץ עבורה, בטח כשאני לא יכול להוכיח זאת, ואתייחס לנושא עצמו. החלוץ התנצל על הדברים, דיבר בצורה יפה מאוד באירוע למען ילדי העוטף בשדות ים בו חיפה השתתפה, ומבחינתי, לקח אחריות על מה שכתבה אשתו (לעולם לא נדע עם זה היה בידיעתו), ונראה באמת כמי שמצטער על מה שקרה.
יתרה מכך, אני מזמין כל מי שיכול להסתכל על התמונות מאותו אירוע. על החיוך של הילדים שפוגשים אותו, המרדף שלהם אחרי סלפי איתו וחתימה ממנו. החיוך של סבע באותם רגעים. מדובר בילדים שיצאו מהתופת, ועבורם, אותו דיא סבע הוא בסך הכל כדורגלן שהם אוהבים, ורוצים שישחק עבור קבוצתם.
אני לא תמים, אני יודע שלקהל של מכבי חיפה יהיה מאוד קשה לסלוח לסבע, ואני גם יכול להבין אותם, אך דווקא בגלל שאנחנו הולכים כנראה לתקופה ארוכה של משחקים ללא קהל, אולי לחיפה, כמועדון, ולסבע עצמו, יש הזדמנות לאחות את השבר. פעילות חברתית בלתי פוסקת, שיחות ישירות עם האוהדים, תמיכה בפצועים ובמי שנפגע באותה שבת שחורה, והתנהלות נכונה ברשתות. למען החברה ולמען הכדורגל הישראלי, אפשר וכדאי למצוא מקום לסלוח.
