חודשיים עברו מאז פרצה המלחמה, ונראה ששום דבר לא באמת חזר לשגרה. הכדורגל, שהיה המפלט האולטימטיבי, הוכתם בכאב ובצער על אלה שהלכו מאיתנו - אוהדים שנהרגו, אוהדים שנחטפו, ומדינה שלמה שעדיין לא התאוששה מהצער. במצב הזה, גם הרגישות לתגובות העולמיות עולה. הביטחון העצמי שלנו כאומה כל כך נפגע, שאנחנו מחפשים את היד המושטת מכל אדם - בין אם הוא שחקן קולנוע, מגיש טלוויזיה, או ספורטאי. והתקופה האחרונה מלאה בשאלת ה"בעדנו או נגדנו?" - הדיון הזה שמחלק את העולם לפי מי שהתבטא בעד ישראל, ומי שהתבטא נגד.
אבל לצד האנשים שהם חד משמעיים - יש גם הרבה אנשים שלא, וסופגים על כך אש. הרבה אנשים, סביב ה-7.10, נמנעו מלדבר פומבית אחרי הטבח המזעזע באזרחי ישראל. בעיניים שלנו, זה נראה כמעט לא הגיוני - איך אפשר לא להגיב על כזה דבר? אבל האמת היא, כמובן, קצת יותר מורכבת. ומי שעמד בלב מחלוקת שכזו הוא מאמן מכבי תל אביב רובי קין.
כי קין בחר עד עכשיו להימנע מהבעת תמיכה מפורשת בישראל. כששאלו אותו על הנושא, הוא התחמק באלגנטיות. אשתו קלודין, אגב, תקפה את חמאס על מעשיו וקראה לשחרור החטופים, אבל גם זה לא נרשם בטור לזכותו. פרשנים מסוימים כבר קראו לבעלי מכבי תל אביב, מיץ' גולדהאר, לשלוח אותו הביתה. אני חושב אחרת.
רובי קין לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד על דעותיו. הוא לא "חייב לדבר", ועצם העובדה שהוא מאמן בישראל, בוחר להישאר בישראל בסיטואציה שבה היא נמצאת - היא אמירה הרבה יותר חזקה מכל קלישאה שהוא יגיד. בעיניי מי ששונא את ישראל אוטומטית (כולל במדינה של קין), עצם העובדה שהוא מאמן את מכבי תל אביב חמורה מספיק. עוד התבטאות שתומכת בישראל - או לא תומכת מספיק - לא מעלה ולא מורידה.
וכן, לרובי קין יש גם מדינה שהוא בא ממנה. לא חייבים, וגם לא צריך, לגמד את זה. יש עם שהוא קשור אליו, יש לו משפחה שנמצאת שם - ואולי חושבת אחרת ממנו על השאלה האם צריך לחזור לשחק בישראל. ואירלנד היא אומה שהיחסים שלה עם העם הפלסטיני הם יחסים די אוהדים. קין התגבר על הדבר הזה, ועל התקפות שהוא חטף מארגוני BDS וכנראה גם מאירים פרו פלסטיניים, ובחר לאמן בישראל קבוצה שהלוגו שלה מורכב ממגן דוד, קבוצה שלא מפסיקה להתנדב ולתמוך במי שנפגעו מהאסון, קבוצה שלא מעט מאוהדיה נפגעו במלחמה. בעיניי, זה חזק מספיק.
הזכות שלו להימנע מהתבטאויות חד משמעיות שמורה לו, כפי שהיא שמורה לשגיב יחזקאל ורמזי ספורי - שבחרו לא להשתתף בטקס "למען ילדי עזה" (מטרה שהיא, על פניו, הומניטרית לחלוטין - לא חושב שיש אדם שפוי שהיה רוצה לראות ילדים מתים) של קבוצתם, אנטליהספור, כי הם ידעו איך זה יתפרש בישראל. זה לא פגע ביכולת שלהם להמשיך ולשחק עבור הקבוצה, והחוסר באמירה של קין לא צריך לפגוע ביכולת שלו לאמן את מכבי תל אביב.
ובכלל, מבחן ההתבטאויות של כדורגלנים - שלא רק דורש מכל ספורטאי (קטן כגדול) להגיב מיד ובשעה הנכונה, אלא גם מודד את התגובה שלהם (הוא אמר "בשני הצדדים"? הוא התייחס רק לנו או גם לעזה? הוא אמר "הטבח המזעזע" או רק "הטבח"?) ומחפש כמה היא חריפה, או אם היא לא חריפה מספיק, זה מבחן שצריך להיפסק. זכותם של ספורטאים לא לדבר. זכותם של ספורטאים לא להגיב בצורה שאתם חושבים שהיא נכונה. זכותם של ספורטאים גם לחשוב אחרת מכם.
וכאן צריך להפריד בין שני סוגים. יש אנשים שנוקטים בפעולה אקטיבית - כלומר, לצורך העניין, מגנים את ישראל, או תומכים בהתנגדות הפלסטינית (למשל, ג'אבר עטאא) ומזדהים דה פקטו עם הפלסטינים במלחמה הזו. לטעמי, הם חצו את הקווים ולא צריכים לשחק בישראל לעולם. את כל היתר, אלה שפחות מדברים או לא מדברים, אלה שבוחרים להימנע או חוששים מהתבטאות פומבית, לא צריכים להישפט בצורה אכזרית כל כך. יש להם זכות לשתוק.
אלה שלא בוחרים לדבר, לא תמיד עושים את זה כי יש להם משהו להסתיר. לפעמים הם סתם לא יודעים מה להגיד, כי האינסטינקט האנושי הוא לא לדבר אחרי כזה דבר. אני, שאוהב את ישראל ותומך בפעולה שלה, מיעטתי לדבר אחרי ה-7.10. כמוני יש עוד רבים.
ההלם ממה שקרה, הפחד ממה שיקרה, הוא בדרך כלל מצמית וגורם לך להימנע מהתבטאויות סופר חכמות. כולנו מרגישים בסוג של משבר זהותי, וזה נכון לא רק ליהודים שחיים כאן, אלא גם למי שלא. ולכן, מוטב שלא נשפוט אנשים על עד כמה מהר הם הגיבו והאם התגובה שלהם עומדת בסטנדרט שלכם.
גם דיא סבע לא עשה שום דבר שבגללו צריך לשחרר אותו ממכבי חיפה. הוא לא תמך במעשי האויב, הוא לא התנגד לישראל בשום צורה - להפך, הוא דווקא הביע לא פעם את ההזדהות שלו עם ישראל ("אני רוצה להשתתף בצערם של כל המשפחות שאיבדו את יקיריהם בשביעי לחודש. כואב הלב על אוהדים שרק לפני כמה שבועות היו ביציעים. אלה ימים לא פשוטים, תקופה לא פשוטה", הוא אמר במפגש עם ילדי עוטף עזה), רק לא בזמן שאנחנו רצינו שהוא יעשה את זה. ולדעתי, "ההקפאה" דה פקטו של סבע היא לא נכונה - והיא לא הדרך שבה צריך לשפוט בני אדם בתקופה הרגישה הזאת.
איפה סוגיית השלט של שחקני מכבי חיפה נופלת? לטעמי, הרבה יותר קרוב למעשה אקטיבי מאשר לפאסיביות המובנת. בסופו של דבר, השחקנים התיישרו והביעו את העמדה המוסרית שלהם - וזה כמובן מעודד, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם".
בכלל, כפי שכתבתי במדור זה בעבר, הרצון הזה שספורטאים "ידברו" או "יביעו את דעתם" בעיניי הפך להיות מופרך ומוגזם. ספורטאים הם בני אדם, כמו כל בני האדם, ורוב בני האדם לא מכילים בתוכם הבנה מורכבת של המצב. הם לא פוליטיקאים או נבחרי ציבור, הדעות שלהם על הסכסוך לא באמת חשובות או מעניינות. הם יכולים, אם הם רוצים, להביע את דעתם - זו זכותם המלאה. אבל לא צריך לדרוש את זה מהם. וכשדורשים מכל הספורטאים "לדבר" ו"להגיב", אל תתפלאו שחלק מהם מדברים ומגיבים בדרך לא נוחה לאוזניים שלכם.
עם זאת, חייבים להודות שבדבר אחד רובי קין כן אכזב אותי - עד עכשיו. לא ברמת ההתבטאויות, אלא ברמת האמפתיה הבסיסית. כי מעבר לסכסוך הגדול או למלחמה (שאפשר להיות בעדה או נגדה), בסוף אתה חלק ממועדון שאיבד לא מעט מאוהדיו במלחמה הזאת. לא מעט אנשים ששרו לך ביציע לפני קצת יותר מחודשיים, היום כבר לא חיים - הם נהרגו בפעולת טרור או בפעילות מבצעית, כשהם מגנים על מולדתם. בעיניי, זאת הזדהות וכבוד שאפשר לצפות לו גם ממי שמסויג כלפי ישראל והמדיניות שלה. אבל יהיה לזה זמן, ואני בטוח שקין ימצא את הדרך לתת את הכבוד הזה - בזמן שלו.
החזרה לישראל, בעיצומה של מלחמה כל כך שנויה במחלוקת עולמית, ובעיצומו של מצב בטחוני מאוד קשה ומפחיד, היא הצהרה לא פחות מפוסט באינסטגרם. העובדה שאתה משחק בקבוצה שמציינת את הטבח של ה-7.10, במיליון דרכים, שמשחקת עם סרט שחור על הכתף ועם דגל ישראל על המדים, היא לא מובנת מאליה בכלל. בעולם של סמלים, הסמל כאן הוא חשוב - חשוב בעיניי המתנגדים, שרואים "אחד משלהם" עומד בצד הנכון של ההיסטוריה, וחשוב גם לנו, כי הוא מעיד יותר מאלף מונים על התמיכה והחיזוק שהם נותנים לנו בשעה הקשה הזאת.
בקיצור, נראה לי שגם סביב ההתבטאויות והמלחמה, כדאי לנו לגזור על עצמנו את הכלל המשפטי הישן של "חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו". שתיקה אינה בהכרח הודאה. לפעמים היא סתם הדרך של בן אדם להמשיך לחיות את חייו בשקט. זכותו של אדם גם לא להביע את עצמו פוליטית, ואם פוסט באינסטגרם הפך להיות המדד העליון לשאלה כמה אדם טוב אתה - נראה לי שכולנו הסתבכנו מאוד.
ומעל כל זה צריך לומר: אנחנו מדינה בפוסט טראומה. עברנו אסון מטורף, שאנחנו עדיין לא מצליחים לעכל עד הסוף. כל אחד מאיתנו, לא רק מי שנפגע ישירות אלא גם סתם אזרח ישראלי, חטף כאפה כזו או אחרת ב-7.10. כולנו כואבים, כולנו כועסים וזועמים, וזה מייצר כל מיני תגובות אנושיות. גם הכעס על רובי קין, או על דיא סבע, או על השחקנים הזרים של מכבי חיפה - הוא בסופו של דבר אנושי. וצריך להילקח בהבנה. אבל בדרך, מוטב שאנחנו כאנשים וכאזרחים, נדע להבדיל בין ידיד לא מושלם - לאויב אמיתי. יש לנו מספיק כאלה בחוץ.
