כבר כמעט שבועיים עברו מאז אותה שבת שחורה של ה-7.10, אותה שבת בה מדינת ישראל ספגה את מתקפת הטרור הגדולה בתולדותיה והחליטה לצאת למלחמה נגד החמאס בעזה. מספר הנרצחים עומד לפחות על 1,300 איש, עם לפחות 203 חטופים, וכמות גדולה של נעדרים, ונראה שמההלם של אותה שבת, לא בדיוק יצאנו.
האסון הגדול שנחת עלינו, הגיע בעיצומו של השבר הפנימי הכי גדול של החברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. הפילוג והשסע הגיעו לשיא, ובלי להיכנס לאשמים שבוודאי לא טמונים בצד אחד בלבד, אם יש משהו חיובי שאפשר לקחת מאירועי השבועיים האחרונים, הוא שגילינו מחדש את הצדדים מעוררי ההשראה בחברה שלנו, ובקרב העם שלנו.
אפשר להפליג אין סוף בשבחים לאינסוף ארגונים ואנשים פרטיים שנכנסו לוואקום אותו יצרה המדינה, ומתנדבים באופן יומיומי עבור המאמץ המלחמתי ועבור עזרה לתושבי עוטף עזה, אך אנחנו באופן טבעי נתמקד באנשי הספורט שלנו, ונעצור רגע כדי להעריך את מה שהם עושים פה מאז ה-7.10.
ההתגייסות של ספורטאי ישראל מתרחשת בעיקר בשני מובנים. ביקורים אצל משפחות הנרצחים, תמיכה בפצועים בבתי החולים וחיזוק יומיומי של אותם אנשים, ובעיקר ילדים, ששרדו אות התופת. הפן השני, הוא חזית מאוחדת למען מדינת ישראל בפן ההסברתי, ראיונות ופוסטים ברשתות בהם הם מנסים לעלות את קרנה של המדינה בחזית שחשובה בעולם שלנו כמעט כמו מה שקורה בשטח עצמו - חזית ההסברה.
המאמץ הזה לא פוחת על השמות הגדולים ביותר בכדורגל שלנו. מבט על חשבון האינסטגרם של ערן זהבי בשבועיים האחרונים מגלה עבודה באמת אינסופית למען הציבור, עם נסיעות יומיומיות לכל רחבי הארץ על מנת לתמוך ולחזק. זהבי פוגש בין היתר ילדים שאיבדו את כל משפחת ועברו טרגדיות בלתי נתפסות. החיוך שהוא מעניק להם, גם אם לדקה אחת, הוא משהו שמעט מאוד אנשים היו יכולים להעלות על פניהם.
אבל זהבי ממש לא לבד. דולב חזיזה, רותם חטואל ומיגל ויטור הם רק חלק מהשמות הבולטים, מועדון הפועל תל אביב בכדורגל וכדורסל (המועדון האדום איבד כמות יוצאת דופן של אוהדים מסורים שגרו בקיבוצים בעוטף), מכבי חיפה עם פעילות יומיומית מבורכת, בית"ר ירושלים, הפועל באר שבע, קבוצות הכדורסל והכדורגל שלנו שלנו, ספורטאים אולימפיים, רוכבי אופניים, שחקני הווה ועבר שלא נחים לרגע והרשימה באמת בלתי נגמרת, וסליחה מכל מי ששכחתי.
לצד התמיכה הזאת, אנחנו רואים גם מאבק יומיומי ברשתות החברתיות ובראיונות בחו"ל ביחס המכעיס שקיבלה מדינת ישראל מעולם הספורט, שהתגלה במלוא עליבותו ושוב נכנע לאינטרסים צרים ובורות. זכור במיוחד המקרה של אוהדי סלטיק שהניפו דגלי פלשתין, והובילו לתגובה חריפה מצידו של שחקן העבר של הקבוצה ניר ביטון, וכמובן הדרישה של ליאל עבדה מהמועדון להוציא הודעת גינוי. עבור שחקן בסך הכל בן 22, במועדון כל כך מפואר עם כמות אוהדים עצומה, לעמוד בצורה כזאת לצד המדינה שלך, זה מהלך שדורש לא מעט אומץ.
גם מנור סולומון, דניאל פרץ ואוסקר גלוך לא פוחדים להתבטא בנושא, ואם על פניו זה נראה לנו מובן מאליו, צריך לזכור שאותם כדורגלנים, בסך הכל ילדים, נמצאים בסביבה אחרת שלא תמיד תומכת בהכרח בהשקפת עולמם. גם המנהל המקצועי של הנבחרת, יוסי בניון, עסוק באמת 24/7 במאמץ ההסברתי ואף חשש להתבטא בצורה חריפה נגד הפרמיירליג בעקבות ההתייחסות המביכה של הליגה האנגלית לאירועים בישראל.
הציניקנים שמנסים למצוא את הרע בכל דבר, יספרו לנו כמובן על יחסי ציבור קלים ועל כך ש"לא חכמה" להתגייס לצד המדינה בשעה הזאת, כשיש אויב ברור, ואני אומר - לא משנה מה הסיבות, אם מישהו עושה משהו חיובי ומשמח אפילו ילד אחד שעבר את הנורא מכל, הוא עושה מצווה. במקום בו המדינה והממשלה כשלה וכושלת, הספורטאים שלנו מוכיחים בכל יום שהם עשויים מחומר אחר. יש לנו במה להתגאות.
