זה היה רגע אחד טהור. רגע אחד שאפשר לסכם אותו במילה אחת: יששששששש. זו היתה צעקה אחת, שאמנם לא הביאה ניצחון, אבל פירקה בתוכה כאב של חודש שלם. נבחרת ישראל נשארה עם סיכוי טוב להגיע ליורו 2024, אחרי שסיימה הערב (רביעי) ב-1:1 עם נבחרת שווייץ. שון וייסמן, שנכנס רק שמונה דקות קודם, היה חתום על השער שהגיע לנבחרת, והשאיר אותה בתמונה - לקראת קרב האיתנים מול רומניה בשבת.
אבל בהיסטוריה, גיבור אחד ייחקק - וזהו דווקא שון וייסמן. החלוץ, שהגיע בכושר לא טוב לקמפיין הזה, ונכנס רק בדקה ה-81, ייחקק לנצח בדברי הימים של הכדורגל הישראלי. בעיטה אחת, עם כל הלב, רגע לפני תוספת הזמן - הכניסה אותו לפנתיאון. כדור אחד שקרע את הרשת, וקרע את הגרונות שלנו בבתים. של כל אחד ואחת מאיתנו.
כי הנבחרת, הערב, באמת ייצגה מדינה שלמה. היא לא היתה יכולה לארח בישראל, בגלל המלחמה וירי הטילים, אבל הערב - היא הרגישה בבית, גם בהונגריה. הקהל שהגיע מהארץ לשם, כולל האזרחים שהתפנו מעוטף עזה אחרי האסון של ה-7.10, מילא את היציעים וסיפק אווירה ביתית מרגשת. שירת ההמנון או דקת הדומייה היו הרבה יותר מטקס לפני משחק כדורגל - הם היו פורקן לרגשות של אומה שלמה.
כל הדמעות שבכינו, כל הכאב שכאבנו, כל החרדות והפחדים של החודש הארור שעבר על כולנו - התנקז לרגע הטהור של שון וייסמן. שער השוויון שלו, אולי, גם היה שער השוויון שלנו.
האם נבחרת ישראל תעלה בסוף ליורו? רק אלוהי הכדורגל יודע. אבל אחרי תקופה ארוכה, הלילה הזה - שוב הרגשנו ביחד. מאוחדים לא רק בינינו, אלא גם עם הנבחרת שלנו - חבורת שחקנים, ששיחקה כמו תמיד נגד כל העולם (והשופטים), ונשארה בחיים.
ועכשיו - הכל מתנקז למשחק אחד גורלי. בשבת, ישראל תעלה לשחק נגד רומניה בידיעה שניצחון - במידה רבה - עשוי לשלוח אותה בפעם הראשונה אי פעם לאליפות אירופה. הרומנים הם כמובן יריב קשה ומאתגר, אבל אחרי הערב - נראה לי שכולנו מאמינים שזה אפשרי. שזה יכול לקרות. יש לנו שחקנים מספיק טובים, יש לנו דור צעיר ורעב, ויש לנו את הרוח הישראלית. איך אמר ברק בכר? את הרוח הישראלית אי אפשר יהיה לשבור.
