בתחילת הקמפיין הנוכחי, אלון חזן ויוסי בניון קיבלו (בערך) כל מה שאפשר לבקש. זה התחיל עם המלחמה באוקראינה, שהעיפה להם מהדרך את רוסיה ובמידה רבה סידרה להם מקום ראשון בליגת האומות. אחר כך, באה ההגרלה שנתנה להם בית "נוח" (יחסית לאלטרנטיבות).
תוסיפו לזה דור שחקנים נדיר שעולה מהנבחרות הצעירות: מדניאל פרץ ורוי רביבו עד אוסקר גלוך ודור תורג'מן, ותקנחו בנבחרות יריבות שכמאמר הביטוי - לא מחמיצות הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ומאבדות נקודות בסיטונות. במונחי כדורגל סבירים, לאלון חזן ויוסי בניון היה טופס לוטו מנצח. והם לא הלכו לדואר כדי לשלוח אותו.
אפילו בהתחשב במלחמה האיומה שאנחנו חווים עכשיו - שבוודאי גבתה גם מחיר מקצועי מהשחקנים, הוא קיבל שלושה "דיבידנדים": ראשית - הבית בהונגריה (לעניות דעתי מגרש ביתי יותר טוב מבלומפילד), שתיים - העובדה שהיא היוותה כר פורה לרדת מהעץ מול ערן זהבי ולקבל אותו בחזרה, ובפעם השלישית - הדרייב המטורף שזה הכניס בשחקנים. אבל עם כל הכבוד לדרייב, בסוף צריך גם כדורגל. ובקמפיין הזה היה מעט מדי מהדבר הזה.
כי כמאמר עוד קלישאה, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו - לא מסוגל לעזור למי שלא עוזר לעצמו. למעט המחצית השנייה נגד שווייץ וכמה דקות טובות בבוקרשט נגד רומניה - התחושה היא שהנבחרת הזאת לא מיצתה רבע מהפוטנציאל שיש לה.
נגד שווייץ ניגפת בשלוש מחציות מתוך ארבע; נגד רומניה, הוצאת תיקו מעודד בחוץ אבל הפסדת ב"בית"; נגד קוסובו לקחת נקודה משש בקושי רב. אפילו נגד בלארוס ואנדורה - הנבחרות היחידות שניצחת - הזעת, בשלושת המשחקים (ועוד נראה מה נעשה במשחק האחרון).
בעצם, הסיבה היחידה שבגללה היית בתמונה עד המחזור התשיעי היא היריבות: שווייץ לא הפסיקה לאבד נקודות (מאז אנדורה - ארבעה משחקים, ארבע תוצאות תיקו), רומניה עשתה ארבע תוצאות תיקו בתשעה משחקים. שני הרצים לפניך נשכבו על הרצפה באמצע המירוץ, צעקו לך "תמשיך במקומנו", ואיכשהו הצלחת לסיים במקום השלישי. אם זה לא היה כל כך מבאס, זה היה קצת מצחיק.
ואת הפער הכי זועק לשמיים מרגישים בהתקפה. כולנו רואים מה שווה החלק ההתקפי הזה במקומות אחרים - בקבוצות, בנבחרות קודמות, קשה להחמיץ את הכישרון הזה. נבחרת עם מנור סולומון, ליאל עבדה, אוסקר גלוך, דור תורג'מן, ענאן חלאיילי, מוחמד אבו פאני (שלא מפסיק לבשל בהונגריה) ובסוף אפילו ערן זהבי - לא יכולה לסיים עם תשעה שערים בתשעה משחקים, רובם המוחלט שערים ממצבים נייחים. נבחרת עם כל כך הרבה שחקנים מוכשרים לא אמורה להזיע מול אנדורה, לחגוג בדקה התשעים מול בלארוס (בשני המשחקים!) ולהזדקק ליום גדול של עומרי גלזר נגד קוסובו.
בחלק האחורי, צריכים להיות הגונים. מדובר בבעיית עומק שגדולה על חזן ובניון. גם הנבחרות שקדמו לו היו נבחרות פרוצות הגנתית, שמגיעים מולן בקלות לשער (ראה אותו 2:5 על אוסטריה, שבקלות היה יכול להיות 7:5 לאוסטרים). לכדורגל הישראלי אין בלם ברמה גבוהה (שון גולדברג עושה מה שהוא יכול, אבל זה לא זה), והעובדה שאזרחו את מיגל ויטור - פטריוט ישראלי ואיש מקסים, אבל בלם פציע בן 34 - אומרת דרשני. האתגר של המאמן הבא יהיה, לצד ההתפוצצות ההתקפית, לייצר איזשהו סדר הגנתי שיוכל לעמוד בפרץ. בקמפיין הזה, ובטח במשחק אמש נגד רומניה, זה נראה עצוב מדי.
ואם על מה שקורה על המגרש אחראי אלון חזן, צריך לדבר גם על יוסי בניון. שתי הדמויות האלה זכו ללא מעט שנאה לא מוצדקת, אבל גם אחריה - אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנבחרת, ביותר מדי סיפורים, נפלה על כל מוקש אפשרי.
המקרה הבולט מכולם הוא מקרה ערן זהבי - אבל גם הפרשיות סביב דיא סבע ומונס דאבור היו בסך הכל פתירות, אם היה שם רצון להתרכז בדבר עצמו, ולא במלחמות אגו ופרינציפים. יותר מדי רעש לא בריא היה סביב הנבחרת, על דברים לא באמת חשובים. ובסוף זה פגע בנבחרת פעמיים - פעם אחת בהסחת הדעת, ובפעם השנייה בזה שביותר מדי מהמשחקים - פשוט לא היה מי שיבקיע.
השיא היה בפרשת שון וייסמן. כן, וייסמן כנראה התנהג בצורה מאוד לא יפה. אפילו מאכזבת. אבל כמו שאמר פעם רובי ריבלין - גם אם אתה לא אוהב את הפרצוף שלך, אל תחתוך לעצמך את האף. אפשר היה בקלות להשעות את וייסמן מהמשחקים הבאים - אולי אפילו בקמפיין הבא. ראינו בכדורגל הישראלי פגיעות קצת יותר חמורות של שחקנים במאמנים שנגמרו בהתנצלות מעושה, קנס כספי וחזרה למגרש.
במשחק הכי חשוב של הנבחרת, היא צריכה לבוא בסגל מלא ככל האפשר - בוודאי עם כל הכלים ההתקפיים שיכולים להיות. לפני משחק שאין ממנו דרך חזרה, המאמן והמנהל המקצועי התעסקו בסדרות חינוך שמתאימות לפול אביב מהסרט "הלהקה", ופחות לאנשי כדורגל.
ועוד לקח אחרון שאני מקווה שנלמד: גם בקמפיין הזה, ידענו טוב מאוד לזלזל ביריבות שלנו. להרים את האף על קוסובו, להמעיט בערכה של רומניה - לחשוב שהעסק בידיים שלנו, וש"השד לא נורא כל כך". זאת למרות שבסגל הרומני, של הנבחרת הבינונית הזאת, יש ארבעה שחקנים שמשחקים בליגות "טופ 5" אירופיות. לנו, בכל הסגל, יש שניים - שון וייסמן מגרנאדה ודניאל פרץ מבאיירן מינכן. שניהם משחקים מעט מאוד.
אחרי קמפיין שבו לא ניצחנו אף יריבה בקלות, אולי כדאי שנפסיק לספר לעצמנו שהיריבות ממול "חלשות" ולחוש הקלה כשאנחנו מקבלים יריבות עם שמות פחות סקסיים. אחרי שאתה מעיף כדורים נגד אנדורה, ומתפלל לנס מול בלארוס, וניצל בנס מהפסד ביתי לקוסובו (בבלומפילד, הרבה לפני המלחמה), כדאי לזכור שכשהיריבות מקבלות אותך - הן חשות הקלה. קצת ידע על מקומנו בשרשרת המזון של הכדורגל, אולי יעזור לנו בקמפיין הבא - לפחות ברמת תיאום הציפיות.
אני מודה שמבחינה מקצועית, קשה לי לנתח אם אלון חזן הוא מאמן כדורגל טוב או לא. לכך יש גדולים ממני. אבל נדמה לי שהעבודה של מאמן טוב היא להוציא את המקסימום ממה שיש לו. כשמסתכלים על התוצאות, ולא פחות מזה על המשחקים - מגיעים למסקנה שאפילו המינימום הנדרש לא הושג. חזן בא עם המון כוונות טובות, אפילו עם הצלחה מסוימת בנבחרת הצעירה - אבל כנראה שהנבחרת הבוגרת זקוקה לאישיות אחרת על הקווים.
לא ברור מה נעשה בפלייאוף. האמת היא שהמשחק אתמול הוציא לי את החשק גם מהמחשבות האלה. אבל כדי להשתמש כהלכה באחד הדורות הכי מוכשרים שהיה לנו (שהעתיד עוד לפניו), מתבקש שינוי כיוון. ומהר.
