אחד הסממנים השקטים למלחמה הוא הגעגוע. לא רק לאלו שכבר לא איתנו, אלא למציאות אלטרנטיבית שהלכה ולא תשוב. בערב שבת פתאום נזכרים, שבעולם אחר, היינו עכשיו אוכלים המבורגר לפני משחק באצטדיון מלא. מקללים קצת את הקבוצה היריבה, אולי מקניטים שחקן על הצגה מוגזמת, ומנהלים דיונים סוערים על המערך שהמאמן בחר.
התופעה המדהימה שנחשפת, כל פעם מחדש בעתות משבר, היא הקהילתיות שיש סביב הספורט. אוהדים מציפים לוויות של אנשים שמעולם לא פגשו, כי המשפחה הזמינה. אוהדים מחפשים בקדחתנות כדי למצוא צעיף מסוים שליווה חייל במסע הכומתה. לא רק האוהדים, גם הקבוצות והשחקנים עצמם נרתמים - מבקרים את משפחות הנופלים והנופלות, את הפצועים והפצועות, מנסים לשמח ילדים וילדות שנאלצו לעזוב את ביתם והפכו לפליטים בארצם.
במציאות של היום, אין יותר משמעות לצבע החולצה. אפילו הנבחרת חזרה להיות קונצנזוס. עד כדי כך הכל השתנה. כאוהדים, אנחנו כואבים, אולי קצת יותר, את אותו אוהד הפועל שנרצח. שבעולם מקביל עדיין היינו מזכירים לו את החמישייה בדרבי; את אוהד חיפה, שבמציאות אחרת היינו מקניטים עכשיו על השלישייה המהדהדת בבלומפילד, שנראה שהכריעה את סיפור האליפות. אולי אפילו זורקים הערה שבלי בכר אין להם סיכוי.
במקום להלל את מילסון על עוד הצגה על כר הדשא, אנחנו מצדיעים לזלקה על מה שקורה מחוצה לו.
בזמן שהספורט הישראלי כולו רתום, מתחדד הניכור מהספורט העולמי, כשהכדורגל בראשו. הכדורגל העולמי שכולנו אהבנו, לרבות מי שהגדילו להצהיר ש-"אני רואה רק כדורגל מחו"ל, בארץ זה לא אותו ענף בכלל", הפך למכבסת תדמית. ביד אחת, כסף קטארי מממן קבוצות שמתחרות על ליגת האלופות, וביד השניה ארגוני טרור רצחניים. לא סתם אוהדים רבים, כולל כותב שורות אלה, חשים אכזבה, כעס וניתוק מהקבוצות האהודות עלינו מחוץ לישראל. מיאוס מעוד הודעה גנרית שמדגישה סימטריה מזויפת. זעזוע מאיסור הנצחה של אוהדים שנרצחו, עד כדי החרמת שלטים.
עכשיו, כשמדינת ישראל מכונסת פנימה, ולא מחפשת "מציאות" בחוץ (מתוצרת ישראלית ועד עגבניות טורקיות), מצופה שגם מקבלי ההחלטות והעסקנים יבינו את גודל ההזדמנות להעלות את קרנו של הספורט הישראלי. להעמיק את החיבור בין הספורט לבין האוהדים, שמראים כמה הם כמהים לכך בימים האלו.
אבל יש דברים שלא משתנים, גם כשהתותחים רועמים. נמר לא יהפוך חברבורותיו, ושר ספורט שיצא בקמפיין כנגד אוהדי הכדורגל, לא יהיה האיש שירים את הספורט הישראלי ביום שאחרי המלחמה. כן, ידאגו לכל מיני תקציבים כדי למנוע קריסה של קבוצות, אבל את זה אמורים לעשות בכל המשק, כחלק מכלכלת מלחמה. ידברו על חזרת הספורט באמתלה של אסקפיזם נחוץ, אך ישאירו בחוץ, כרגיל, את האוהדים – הנשמה וזכות הקיום של הספורט.
עוד נחזור לשגרה. זה ייקח זמן, עוד מחירים רבים ישולמו, אבל זה יקרה בסוף. וכבר עכשיו, אני מחכה ומצפה למשחק הראשון, לרגע שבו נחזור ליציע. נכאב ביחד את כאב הנופלים והנרצחים, בין אם הם אדומים, ירוקים או צהובים. וגם נשמח יחד, כי מגיע לנו. את הרגע המזוקק הזה רוצים עסקני הספורט לקחת לנו – כאוהדים, אסור לנו לתת לזה לקרות.
