איכשהו, נבחרת ישראל של שנות השמונים צרובה בזיכרוני כמו הסדרה "שנות הקסם", ששודרה אף היא באותן שנים. אכן היה בה משהו קסום, אבל לא כזה שהביא את התוצאה המיוחלת וכרטיס לטורניר גדול. ב-1981, בהיותי בן 7, הגעתי למשחק הראשון בחיי של ישראל מול פורטוגל באצטדיון ר"ג. זה נגמר עם 1:4 גדול ושלושער של בני טבק. עכשיו שיקום מישהו ויגיד שתוצאה כזאת על פורטוגל היא לא סוג של קסם.
זו היתה אהבה ממבט ראשון ומאז לא החמצתי אפילו משחק אחד של הנבחרת לאורך שנות ה-80. במבט לאחור, אני מנסה לחשוב מה היה קסום כל כך בנבחרת ההיא או באצטדיון שהמרחק בין היציעים לדשא הוא לפחות כמו כמות הקילומטרים בין ישראל לכרטיס ליורו. הזיכרון מפנה מיד דווקא למה שהיה מחוץ לכדורגל באותם ימים, תקופת בין המלחמות. המדינה ליקקה את פצעיה ממלחמת יום הכיפורים ואז הגיעה גם מלחמת לבנון הראשונה. כל משחק של נבחרת הרגיש כאילו יחידה של סיירת גולני עולה למגרש. לא היה שחקן שהוזמן ולא הגיע.
עם השנים זה דעך והנבחרת איבדה זהות מכל מיני סיבות. את האחדות בעם החליף הפילוג בחברה. פעם מזרחים ואשכנזים, ימין ושמאל והשיא בשנה החולפת סביב תומכי ומתנגדי הרפורמה. אני יכול להבטיח לכולם דבר אחד: בשנות השמונים, ערן זהבי לא היה מעז להתנות את הגעתו לנבחרת בחדר לבד וכנראה שגם יוסי בניון והצוות המקצועי היו מוצאים את הדרך שיגיע. בשנת 2023 הכל הרגיש לגיטימי.
עובדתית, מה שהזיז הכל הצידה היה ה-7.10, תאריך ארור שייזכר לעד. המלחמה שנכפתה על מדינת ישראל הוציאה שוב החוצה את היופי והאחדות שהעם הזה מסוגל לו. חיילים מתפללים יחד, פלוגה שלמה שעושה קידוש בערב שבת. עד ה-6 באוקטובר, רגע לפני המלחמה, לא היה לגיטימי להתפלל את תפילת יום הכיפורים בלב תל אביב, היום זה קורה גם בחאן יונס. הכל מתאחד שוב בעם שלנו וזה קרה גם סביב נבחרת ישראל.
שוב רואים התלכדות סביב הכחול לבן והמדים הלאומיים עם המגן דוד. אי אפשר שלא לדמוע מהתרגשות כשהשחקנים, חיילי הכדורגל הישראלי, ישירו הערב את ההמנון. מדינה שלמה תזיל דמעה ותהיה מרותקת למסך. זה לא יהיה משחק רק על העפלה ליורו, אלא על הרוח הלאומית שלנו. חלק נכבד מהאירופאים לא מחבב אותנו, בלשון המעטה, אבל לכולנו יש את התשוקה להכניס להם אצבע בעין ולהעפיל ליורו. אז כולנו עם אחד עם נבחרת אחת, עם דגל כחול לבן ועם מגן דוד, ומורשת של 3,500 שנה. מרגיש שחזרנו אל שנות הקסם.
