הופעתו המרשימה של השוער הצעיר ניב אליאסי מול מכבי חיפה, הזכירה לזקני העיר באר שבע נשכחות. כשאליאסי בנה ארמונות בארגז החול, אסי רחמים כבר סגר את הפינה בשירותה של האדומה הדרומית. עכשיו הוא במקום אחר, מרוחק אלפי קילומטרים מטוטו טרנר, ועדיין מרגיש מספיק קרוב כדי לדבר על אהבתו הגדולה. בתחילת השבוע אסי החזיק אצבעות לברדות, ולמרות ההפסד האכזרי בתוספת הזמן מצא סיבה לאופטימיות מסוימת. ״ראיתי את ניב אליאסי בפעולה והוא עשה עליי רושם מצוין״, מפרגן אסי לאליאסי. ״יש לו ביטחון, הוא בעל אינסטינקטים בריאים ואני חושב שאפשר לסמוך עליו. קפיצת המדרגה שעשה עומרי גלזר בהחלט אפשרית מבחינתו״.
על מה היית מציע לאליאסי לעבוד כדי להשתפר?
״היכולת שלו ׳לקרוא את המשחק׳ עדיין טעונה שיפור. כשהכדור הרחק משערו כדאי שיעמוד על נקודת ה-11, שייצא לקצה הרחבה ואז ההיערכות שלו לכדורים ארוכים תהיה טובה יותר״.
אליאסי מזכיר לך את עצמך בראשית הדרך?
״ממש לא. הוא הרבה יותר טוב ממני. לאחרונה צפיתי במשחקים שלי משנות ה-90 והזדעזעתי״.
אתה לא מחמיר עם עצמך?
״בתקופתי היינו יכולים לחלום על מאמן שוערים, כך שההכשרה לא נעשתה בתנאים אופטימליים. היינו שלושה שוערים שאימנו את עצמם. שלושתנו - אני, שאול סמדג’ה ומיקי דהאן, בעטנו כדורים אחד לשני, ובזה הסתכם האימון״.
כשזינק לעבר כדורים אבודים בקבוצת הנוער אמרו לאסי: ״אתה תהיה השוער מספר 1״. הוא חייך במבוכה ומתח את איבריו. בהופעת הבכורה שלו על הבמה של הגדולים חיפו עליו אפרים דוידי ושלמה אילוז. אסי היה בן 17, כולו מבוהל. ״אפי״ ו״אילוזיה״ עזרו לו לשמור על רשת נקייה נגד בית״ר ירושלים. בסיום המשחק ניגש אליו אורי מלמיליאן הגדול ובירך אותו.
בגיל 38 פרש ממשחק פעיל. עונה אחת שימש כמאמן שוערים, וכעבור כמה חודשים החליפה חליפת המנהלים המחויטת את אפודת השוער המרופטת. מוקסמת מאישיותו הושיבה אותו אלונה ברקת על כיסא המנכ״ל. משנת 2010 ועד 2021 הותיר את חותמו בבית האדום. הכול התלבש לו יופי עד לאותו רגע שנפרמה החליפה.
אסי רחמים הוא המנכ״ל המעוטר ביותר בתולדותיה של הפועל באר שבע. תחת ניהולו זכו אדומי הדרום בשלוש אליפויות רצופות, הניפו את גביע המדינה והעפילו פעמיים לשלב הבתים בליגה האירופית. בעונת הקורונה, הזכורה לרע, רחמים חתך עניינים ושמר על המערכת בתנאים כמעט בלתי אפשריים. מסיבות שטרם התחוורו לחלוטין פינה את כסאו ופנה לדרכו. ״זה סיפור ארוך שלא ניכנס אליו״, הוא נאנח. ״בגדול, הרגשתי שמיציתי את עצמי אחרי שהשגתי את כל התארים האפשריים בישראל״.
אתה עדיין שומר על קשר עם ראשי המערכת?
״מאז שעזבתי, הגעתי פעם אחת לטרנר כשהוזמנתי לטקס הפרידה שערכו לכבודי. עם אלונה אני בקשר טוב, אבל לא יותר מדי. היא עסוקה בניהול המועדון, ואני טרוד בעניינים שלי. מסתמסים בימי הולדת, חגים ושמחות משפחתיות. אנחנו בסדר״.
איך הפועל באר שבע הנוכחית נראית לך?
״פתיחת העונה לא הייתה הכי אידיאלית. את הסיבות כולם מכירים, ולקבל את מכבי חיפה מיד אחרי השבתת הליגה, זה קשוח מאוד״.
מה תגיד לאלה שעדיין מפנטזים על השתלבות במאבק על האליפות?
״אליפות היא יעד לא ריאלי. תמיד טוב לשאוף הכי גבוה, אבל בתנאים הנוכחיים רצוי להתמקד במאמצים להשיג את הכרטיס לאירופה״.
מנקודת המבט של מנהל ספורטיבי באקדמיה לכדורגל, אולי הדברים נראים לך כיום קצת אחרת בכל הקשור לסוגיית שחקני הבית של באר שבע?
״אקדמיה חזקה היא הבסיס למועדון. טיפוח שחקני נוער ושילובם בבוגרים קריטיים כדי לייצר המשכיות. בהקשר זה, אני לא מצליח להבין את ההחלטה לוותר על שחקן כמו תומר יוספי. כשצומח שחקן בית כזה, צריך לשמור עליו. בתפקידו על המגרש, אין טובים ממנו בסגל הנוכחי, ואם יש, אז מדובר בדברים שנסתרים מהעין״.
הפרידה המעיקה הרחיקה את אסי מהטרנריה, ובשנתיים האחרונות הוא עושה למען ביתו ברואנדה הרחוקה. בתוקף תפקידו החדש משמש אסי כמנהל ספורטיבי של התוכנית ״טוני״ הפועלת בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מבנפיקה ליסבון. נונו גומש האגדי מכהן כשגריר של כבוד מטעם מועדון הפאר הפורטוגלי. יש המגדירים את רואנדה כ״פנינה של מרכז אפריקה״, מוקפת הרי געש, טובלת ביערות גשם ושופעת אגמים. כשכאן משתוללת מלחמה, שם החיים זורמים, לשם שינוי, כמו נהר ארוך ורגוע. ״האנשים ברואנדה מאוד חביבים ואין הפגנות נגד ישראל כמו באירופה״, מבהיר רחמים. ״רק מתוך נימוס שואלים אותי מה קורה בישראל״.
בעולם אחר, על רקע נופים פסטורליים ושלווה מעוררת קינאה, פועל אסי לאיתור כשרונות צעירים. התקשורת עם תלמידי האקדמיה מתנהלת באנגלית, ומי שמתעקש מקשקש בשפה המקומית, קיניארונדה. המוכשרים מבין אפרוחי רואנדה אולי יגיעו לבנפיקה, ויש דיבורים על מעבר אפשרי של יהלומים בשלבי ליטוש ראשוניים לקבוצת נעוריו. ״יש לנו כמה שחקנים מבטיחים ברואנדה - אחד מהם סימנתי כאופציה מעניינת עבור הפועל באר שבע״, הוא מגלה.
ומה לגביך, יש מצב שתחזור לקדנציה נוספת בקבוצתך לשעבר?
״לימדו אותי שבחיים הכול אפשרי, ונראה מה יילד יום. Never say never”.
למה אתה הכי מתגעגע?
״האוהדים חסרים לי. בתקופה שעבדתי במועדון הייתי זמין לכולם. האינטראקציה איתם הייתה הכוח שהניע אותי״.
