"קלישאה היא ביטוי, רעיון, או אלמנט מיצירה אומנותית אשר נעשה בו שימוש יתר על המידה עד שהגיע לנקודה שבה איבד את משמעותו או את השפעתו המקורית" (מתוך ויקיפדיה)
הנה קלישאה: נבחרת לאומית עולה לשחק "בשביל מדינה שלמה". משפט ששמענו כל כך הרבה פעמים בעבר, וגם נאמר מן השפה אל החוץ, אבל לא באמת האמנו בו. העולם של היום, ובוודאי עולם הכדורגל, נראה לנו ציני מדי בשביל האמונה ההיא, עם העיניים הבורקות, שהנבחרת מייצגת אותנו - את התושבים שחיים במדינת ישראל. שהשחקנים שעולים על הדשא לא עושים את זה בשביל עצמם והקריירות שלהם, אלא בשבילי ובשבילך, בשביל הקהל שיושב בבית ורואה את המשחק.
חשבנו שאלה משפטים ששייכים לפעם - הדיבורים האלה על "לשחק בשביל הדגל", ו"בשביל המדינה". אפילו הביטוי ההוא, "להרביץ ציונות בשחקנים", נחשב לביטוי קצת נלעג. משהו שמאמנים עושים כדי לנסות לטעת מוטיבציה בשחקנים לפני משחק חשוב. לא משהו שיש לו משמעות אמיתית.
פאסט פורוורד, לנובמבר 2023. תקופה שבה כל הקלישאות הישנות מפעם מקבלות משמעות חדשה ומצמררת. הפאתוס הלאומי שאהבנו לזלזל בו התעורר מחדש, נדמה לי, אצל כולנו. דווקא האירוע הטראגי והמטלטל של ה-7.10, בהפוך על הפוך, הפך גם את מי שפחות התלהב מהדיבורים האלה - לקצת יותר פטריוט. קצת יותר לאומי. פתאום, ברגע אחד, הכל נטען בדבר חדש שנקרא לו משמעות.
כי בתקופה האחרונה, החדשות הטובות ממעטות לבוא. מאז השבת שאיש מאיתנו לא ישכח, לא חווינו הרבה רגעים אמיתיים של נחת. מצאנו את הכיף שלנו בדברים הקטנים - במשפחה, במוזיקה, בבריחות הקטנות. אבל לא היה משהו שגרם לנו באמת לשמוח. התודעה שלנו התמלאה בדברים עצובים - לוויות, טילים, שמות של חברים שהלכו לעולמם. ונדמה לי שכולנו מחפשים בנרות את השמחה הזאת. את הרגע הזה שבו נוכל לשים הכל בצד - וליהנות ממשהו קולקטיבי, שכולם יכולים לשמוח ממנו.
ורצה אלוהים, ולוחות השנה, וקיבלנו את ההזדמנות הזאת: נבחרת ישראל בכדורגל, אותו מותג חבוט ואפילו טיפה שנוא שהתפתח כאן, יכולה לעלות לטורניר גדול. 53 שנה אחרי מקסיקו, ואחרי שחלקנו האמין שכבר לא נראה את הנבחרת במעמד הזה. ארבעה משחקים בתשעה ימים, שבהם נדע - אם כן או לא.
והמשימה הזאת, אנחנו יודעים היטב, היא קשה. לא פשוט לעבור את מרתון המשחקים הזה - בטח בהתחשב בעובדה שחלק לא קטן מהשחקנים, בהשפעת המלחמה, לא ממש התאמן וחלקו לא שיחק בכלל עד יום חמישי האחרון. נבחרת ישראל באה להזדמנות ההיסטורית הזאת כשהיא לא באמת מוכנה. גם שני שחקנים שהיו יכולים מאוד לעזור, מנור סולומון וליאל עבדה, לא יהיו עם הנבחרת שם. ויש את כל הסיבות שבעולם לא להאמין - ההיסטוריה, והחמצות העבר, והבעיות בהגנה, והסגל החסר, ומשטח הדשא בקוסובו. הכל נכון.
ובכל זאת, יש דבר אחד ששונה בסיטואציה הזאת מכל סיטואציה אחרת שבה היתה הנבחרת, לפחות מאז שהתחלתי לראות אותה, אי שם בראשית שנות התשעים. וזו תחושת השליחות. שמעת את זה בדברים של המאמן, אלון חזן, שמעת את זה גם מאלי דסה. ראית את זה בהחלטה של ערן זהבי ויוסי בניון להניח הכל בצד, כי הם הבינו מה זה אומר. רוצים עוד קלישאה? הפעם, זה הרבה יותר מכדורגל.
אבל מוטיבציית השיא הזאת, עלולה להיות גם בעוכריה של הנבחרת. כי האווירה הזאת, שבה מדינה שלמה נאחזת בנבחרת כקש - היתה פעם אחת בהיסטוריה. זה קרה באוקטובר 2001, כשנבחרת אוסטריה הגיעה לישראל לאותו משחק הכרעה בלתי נשכח. הייתי באותו לילה באצטדיון רמת גן, בשערים 17-18 (הבלתי נסבלים), והרגשתי את המתח הזה באוויר. את השלט הענק שהתנוסס מעל היציע המזרחי ברמת גן קשישא - "המדינה מתחננת לניצחון".
האנרגיות האלה הביאו את הנבחרת למקום לא טוב - היא לא התעלתה כלפי המצב, אלא היתה הרבה יותר עצבנית. העצבים והפחד להפסיד, גרמו לפציעות - אחד אחרי השני, וגם לשרשרת הטעויות שבסוף הובילה לאותו שער שוויון סיוטי של אנדי הרצוג בתוספת הזמן. וזה תמרור האזהרה שמופיע בפני אנשי הנבחרת לקראת המשחק הערב - ולקראת כל רצף המשחקים הקרוב. להיזהר מאובר מוטיבציה, שעלולה להיות יועץ רע.
אבל אם אפשר יהיה לנתב אותן למקום נכון, ויש מספיק שחקנים אינטיליגנטיים בסגל הזה, שמבינים איך לחץ יכול להיות דבר חיובי (ערן זהבי הוא דוגמא טובה), זה יכול להיות משהו שחזן יכול לבנות עליו. מקרה שבו הנפש והרוח הישראלית החזקה, שמפעמת בכל כך הרבה מקומות עכשיו - מהחזית ועד העורף ותחושת הגיוס הלאומית - תגיע גם לפרישטינה. אולי כשהאנרגיות תהיינה חיוביות כמו עכשיו, משהו טוב יכול לקרות.
לא ברור אם המשימה הזו תושג. יש הרבה מכשולים בדרך. אבל אחרי המון זמן, יש תחושה שהנבחרת הישראלית מבינה שיש לה תפקיד. השילוב הזה בין הטראומה והפצעים של ה-7.10, הסיטואציה הקשה מול אופ"א והכדורגל האירופי בכלל, החלום הישן על הופעה בטורניר גדול והסיכוי הממשי להשיג אותו, והרעב הזה לאירוע משמח - כולו יתנקז הערב לדשא הרעוע של פרישטינה.
עכשיו נשאר רק להאמין. ולהחזיק אצבעות.
