בארי ז"ל היה האוהד הכי משוגע של הפועל בסוף המילניום הקודם. כולם הכירו אותו. כולם העריצו אותו. היה יודע לחקות חברי כנסת, חיות ומה לא. בוא בארי, אמרתי לו, אנחנו נוסעים. לאן? שאל בארי. לסוף שבוע בכפר עזה. זה ליד בארי, בארי, נישן אצל חבר שלי.
השבת נכנסת, הערב יורד על כפר עזה. שקט ושלווה בכל הקיבוץ. בחדר של עומר חרמש מתכנסים שלושה אנשים שסך גילם המצטבר מעל מאה שנים ושרים בקולי קולות את כל שירי הילדים הבוקעים מתוך הפטיפון של בעל הבית. תכניות ילדים, פסטיבל שירי ילדים, אוסף שירי ילדים ומה לא. כזה היה עומר חרמש. ילד נצחי שלא רצה להתבגר, ילד נצחי שאהב את החברים שלו אהבת אמת, ילד נצחי שאהב את הקבוצה שלו אהבת אמת, ילד נצחי תמים וטוב לב.
כבר לילה. הגיע זמן לישון. באצילות נפש עומר מניח מזרן על הרצפה ונשכב עליו. לילה טוב, הוא אומר, המיטה שלי לרשותכם. בארי ועבדכם הנאמן נשכבים זה לצד זה על מיטתו של עומר בזמן שהוא נרדם על הרצפה.
חבר יקר, אינספור רגעים קסומים היו לנו יחד במהלך עשרות שנים של חברות. טסנו יחד לפריז, נסענו יחד מלונדון לגלזגו, שמחנו יחד בגולים של הפועל. נוח על משכבך בשלום, שמור עלינו מלמעלה ומסור ד"ש לבארי. יום אחד גם אני אגיע וכשזה יקרה אני רוצה שתחכו לי שם עם פטיפון ותקליטים.
לזכרם של בארי לוי ועומר חרמש ז"ל
