1. בכדורגל, ניצחונות הם סם ההרדמה הכי טוב. חומר שמאלחש כל בעיה אפשרית, שגורם לכל ליקוי להיראות הרבה יותר טוב. גם מאמנים אוהבים להשתמש במשפט הזה (בווריאציות שונות) - יותר טוב לתקן כשאתה מנצח. אבל זה בדיוק הקאץ' שבתחושת הניצחון: מצד אחד, מאמנים או שחקנים תמיד עוטים על עצמם את פוזת ה"לא עשינו כלום", אבל בפועל, ברגע שאתה מנצח, תחושת הדחיפות לתקן יורדת משמעותית. כי אם למרות הבעיה הצלחת לצבור שלוש נקודות, כנראה שהיא לא היתה גדולה מספיק. לא צריך להתעלם ממנה, אבל אפשר לזרום איתה הלאה.
על אחת כמה וכמה, ברורים הדברים בנצחונות "גדולים" - כאלה שמושגים מול יריבה מיתולוגית או עירונית. וזה מה ש"מאיים" כל כך בניצחון הגדול אמש של בית"ר ירושלים בדרבי מול הפועל: הוא קתרזיס כל כך גדול למערכת שהיתה בלחץ עצום, שהוא עלול להשכיח את הדרך שהובילה אליו. והדרך הזו, במקרה הטוב, היתה דרך מפותלת - ובמקרה הרע, היא עלולה להיות דרך ללא מוצא.
כי בית"ר ירושלים, עדיין, היא קבוצה מאוד ענייה מכישרון. הקבוצה של בית"ר בעונה שעברה, זו עם שועה, אספרייה וניקולסקו - היתה קבוצה לא מאוד חכמה, אבל עם הרבה ברק ואסתטיקה שדאגו לפצות על היעדר השכל. אלא שאתה מסתכל על הקבוצה הזאת, ולא ממש מוצא את הברק ההוא. אספרייה וניקולסקו עזבו, ואיתם הלך גם הניצוץ - פריידיי? הוא טוב לפעמים, אבל לרוב מאוד מתקשה. מיירון ג'ורג' אמנם פתח עם צמד פנטסטי, אבל מאז התקשה להישאר באותה הרמה. על אמיר ברקוביץ' וטימותי מוזי קשה לי לדבר במונחים האלה בכלל.
ולפיכך, נשארנו - כמו תמיד - עם היחיד שאין עוד מלבדו. ירדן שועה. במונחי ה-NBA, הוא ה"פרנצ'ייז פלייר" של בית"ר - לטוב ולרע. בשבת האחרונה, הומחשו בפני בית"ר כל הדברים הרעים שבאים עם המותג ירדן שועה. הקפריזות והמניירות והמריבות עם המאמן (גם עם המאמן היחיד בערך שהוא מסוגל להסתדר איתו בכדורגל הישראלי), ומנגנון ההרס העצמי שהיה נדמה שכבה אצלו בעונה שעברה - אבל איכשהו חזר. ואף על פי כן ולמרות הכל, הוא היחיד שמסוגל לספק את הברק ההוא. היחיד שיכול לספק את מסירת הזהב, היחיד שיכול להעיר את משחק ההתקפה, היחיד שיכול לנצח דרבי.
בסגל הנוכחי, אבוקסיס פשוט לא יכול בלעדיו. וזו צרה, כי כל מאמן אחר בכל סיטואציה אחרת - היה מנסה להסתדר בלעדיו. יש מקומות שבהם אחרי תקרית כמו שהיתה בשבת, שחקן יושב ביציע. אבל בית"ר הנוכחית יודעת שאין לה את הלוקסוס הזה. התלות פשוט גדולה מדי. לכן, אברמוב נלחם עליו כל כך בקיץ. לכן, אבוקסיס חייב אותו בסתיו. עכשיו נשאר לראות מה בית"ר תעשה עם הדבר הזה בחורף.
. אפתח בגילוי נאות: תמיד חיבבתי את זיו אריה. בעיניי מדובר במאמן כדורגל שיודע לעבוד ולגדל שחקנים, איש יסודי ומקצועי שהצליח מאוד בהפועל ירושלים בשנתיים האחרונות בליגת העל, מישהו שכל מי שעבד איתו מקרוב - אומר עליו רק מילים טובות. שחר פיבן ומתן חוזז, ששיחקו אצלו בבית"ר ת"א/בת ים/רמלה/וואטבר, עזבו משבצת די מפנקת במכבי תל אביב כדי לשחק אצלו ולנסות ולהרים מחדש את הקריירה. עד כדי כך זיו אריה נחשב בקרבם כמאמן שיכול לעזור להם.
אבל יש מכשול לזיו אריה כפרסונה, והוא העמידה מול התקשורת. בהתחלה, עוד אפשר היה להניח שמדובר בחוסר ניסיון - בהתמודדות חדשה עבור מאמן שעד כה אימן בעיקר בליגות צעירות או בליגות נמוכות. בתחילת העונה השלישית שלו כמאמן בליגת העל, אי אפשר לתרץ את זה יותר. מתוך סוג של התגוננות (מאוד מובנת), אריה נכנס לפינה לא פעם - ויוצא ממנה עם התבטאויות שגובלות בניתוק מהמציאות.
אתמול, למשל, הוא אמר: "מה היה חסר לנו? לתת גול. בכדורסל, המשחק היה נגמר 0:30 לנו. לא כוחות. גם בתיקו הייתי עומד עצבני, זה המשחק הכי קל שהיה לנו העונה, עשינו כל מה שרצינו עם הכדור. ידענו שהם יהיו מסוכנים רק במעבר או מתנה, וזה מה שעשינו. היה צריך להיגמר 0:3 ונגמר בהפסד. כואב, אבל ממשיכים הלאה". זה מתחבר לפעם ההיא שהוא קיבל שלוש חתיכות בטרנר, ואז סיפר שהקבוצה שלו "עלתה על הפועל באר שבע בכל פרמטר".
סיפור נחמד, אבל הנה האמת: הפועל ירושלים בהחלט שיחקה יותר טוב מבית"ר - במחצית הראשונה. במשך 45 הדקות הראשונות, הקבוצה בהובלת קאפיטה (איזה שחקן!) היתה משמעותית טובה יותר מהיריבה שלה, והיתה צריכה אכן להוביל בהפרש של שער או שניים. אבל כדורגל, מה לעשות, משחקים תשעים דקות - ובמחצית השנייה, היתרון הזה הלך לאיבוד. בעיניי, אגב, שתי הקבוצות נחלשו במחצית השנייה; אבל לבית"ר היה את האדג', או במילים אחרות שועה ותומא, כדי להשיג את האקסטרה שאיתו מנצחים. מחצית אחת טובה מאוד, ומחצית שנייה בינונית. זה הכל. לא 0:30 בכדורסל (איזה משחק כדורסל נגמר ב-0:30? נרדמת ברבע הראשון?), לא אייס בטניס ולא נוק אאוט באגרוף.
ואם באמת הקבוצה שלך שיחקה כל כך טוב, זיו אריה, אז אולי זה אומר דרשני: איך קבוצה שעולה על היריבה שלה בצורה כל כך מוחלטת מפסידה 1:0? והתשובה היא, לדעתי, סוג של שבירות מנטלית. ברגע שאבוקסיס הבין את הפרינציפ, עשה את החילופים והשיג את השער - הפועל ירושלים איבדה את הראש. בדיוק כמו שהיא איבדה יתרון 0:1 ביום ראשון נגד מכבי תל אביב - קשה לה להחזיק ביתרון על המגרש לאורך זמן. וזה דבר שהיא תצטרך ללמוד לעשות, כדי לנצח - מה שהיא עוד לא עשתה העונה בליגה.
זיו אריה היה מאמן טוב, ויישאר מאמן טוב. אבל בהזדמנות זו, אני הקטן, מנסה להשיא לו עצה קטנה: חיקוי בתכנית טלוויזיה עלול לפעמים להיות מלכודת. לא מעט אנשים, בכדורגל או מחוצה לו, קצת התאהבו בתדמית שנוצרה להם, וניסו להמשיך ולשחק לפיה. אצל זיו אריה, התדמית נקבעה מאותו חיקוי של שלום מיכאלשווילי ב"בובה של לילה". זה לפעמים נותן את התחושה שהשואו שלך אחרי משחקים הופך להיות עניין בפני עצמו. זו טעות. הסיפור הוא, בסופו של דבר, הקבוצה - וכשהיא ללא ניצחון עדיין העונה, היא זקוקה כרגע למאמן. לא ל"שואו מן".
לפני פתיחת המשחק, ניסיתי עוד לשוות למשחק הזה אופי רציני. הנה הוא שוב, הדרבי הגדול - זה שמביא איתו כל כך הרבה רגשות. חששות ותקוות ותהיות ומחשבות על איך ההרכב שלהם ואיך שלנו, ואיך כל זה ייגמר. ואז, כשעבר השידור לטקס שערכה בית"ר ירושלים לפני המשחק. משהו נכבה.
כי ברגע אחד, הכאב שנצבר חודשיים צף חזרה למעלה התודעה. ואיתו שם, ועוד שם, ועוד שם של חיילים (אוהדי שתי הקבוצות) שנהרגו. וכל שם כזה הוא עולם, אתה מזכיר לעצמך. מאחורי כל שם כזה, היו כל המחשבות הישנות האלה שהוא נשא איתן - התקוות והתהיות והמחשבות על מה יהיה. הם, הרי, היו צריכים להיות ביציע עכשיו. הלב שלהם היה אמור לדפוק באותו הקצב כשהקבוצות עולות לדשא. לצרוח עם כל הלב את ה"ארץ ציון וירושליםםםם", הרבה יותר מהר מהשיר המקורי.
אבל במקום חיים שלמים, היה שם שקט. האצטדיון הריק היה מטאפורה מושלמת לתחושה הריקה שנותרה בך. פתאום, כל החששות והתקוות האלה מקבלות מקום משני - כמעט זניח. לך תחשוש מלקבל שער, כשבמציאות שבחוץ יש חששות הרבה יותר גדולים. לך תפחד מירידת ליגה, כשבחוץ יש ממה לפחד באמת. לך תדבר על כדורגל שוב במונחים של "מלחמה" או "התקפה" או "טקטיקה". למילים האלה יש משמעות אמיתית, והיא אחרת לגמרי ממה שאנחנו מנסים לשוות לה.
וכמו שיש שם למעלה אוהדי בית"ר, יש שם גם אוהדי מכבי חיפה והפועל ת"א ומכבי ת"א ומכבי נתניה והפועל חיפה. מכל הקבוצות, מכל הצבעים, מכל הצעיפים שבעולם. כמה התרגלנו לחשוב שאנחנו שונים אחד מהשני, כשבסוף מתברר שכולנו דומים. כל אחד עם האהבה הייחודית שלו, אבל כולנו עם אותו החשש ועם אותה התקווה ועם אותן התהיות והפחדים, והחשש מהמנחוס, והרצון הזה סוף סוף לנצח.
כמובן שכשהמשחק התחיל, חזרתי להתעסק רק בו. ורציתי לנצח, וכעסתי על השופט, וצעקתי לו שישרוק כבר, שישרוק. זו, כנראה, דרכו של עולם. אבל משהו מזה היה נגוע. היה שונה לגמרי ממה שהרגשתי לפני ה-7.10. ונראה לי שכולנו הרגשנו את אותו הדבר. חשבתי על כל האוהדים שלא ראו את הניצחון הזה בדרבי, שלא התבאסו אחרי ההפסד. אלה שאולי שמעו רק במקרה כי הם בשבי. על אלה שלעולם לא יקפצו ביציע על מישהו שהם לא מכירים. על אלה שהכיסא שלהם לא יתמלא, גם כשיחזור הקהל.
את החסר הזה, כנראה ששום דבר לא יוכל למלא. גם לא ניצחון בדרבי.
