1. בכל תקופה, אבל בזמנים האלה במיוחד, אנחנו לומדים להבין כמה צמד המילים "יהיה בסדר" הוא האסון הכי גדול שלנו. הרצון להסתמך על גרמי שמיים ועל דברים שיסתדרו מאליהם - גרם לנזקים הרבה יותר גדולים מאשר קבוצת כדורגל. אבל גם בעולם הקטנצ'יק שלנו, שהרגיש כל כך לא חשוב בסוף השבוע הזה, אפשר לראות מקרים בהם ה"יהיה בסדר" גורם נזק של ממש. קחו לדוגמא את בית"ר ירושלים.
כי הסיפור של בית"ר ירושלים הוא על בעלים ומאמן (אברמוב ואבוקסיס הם די ישות אחת) שחשבו ש"יהיה בסדר". שאפשר בקיץ אחד לוותר על שלושה שחקני הרכב משמעותיים: אבישי כהן, דנילו אספרייה ויון ניקולסקו, לא להביא להם תחליפים הולמים באמת, אבל לקוות שזה יעבוד. יוסי אבוקסיס הוא מאמן כדורגל מצוין, אבל גם לו קשה לעשות נסים.
כי גם בעונה שעברה, בית"ר היתה קבוצה שלא יודעת מה לעשות עם הכדור - קבוצה שהתקשתה מאוד בכל המשחקים שבהן היא היתה אמורה להיות דומיננטית. אבל בקבוצה של השנה שעברה, היה לה מספיק כוח אש בהתקפה כדי להסתדר ולנצח בכל זאת. והקבוצה הנוכחית פשוט ענייה מכישרון - היא תלויה באופן מוחלט בירדן שועה (לטוב ולרע), שאחראי על שני שליש מהגולים שלה. וכשהוא משותק, או סתם ביכולת פחות טובה, פשוט אין מי שיבקיע.
וזה מדאיג (מבחינתה של בית"ר), כי התסריט הזה מאוד מזכיר את מה שקרה בבני יהודה. גם בבני יהודה של אברמוב היתה קבוצה איכותית, ממזרית וכיפית לצפייה, שאפילו זכתה בגביע המדינה (נשמע מוכר?) - ואז היא התפרקה, כשהחתיכות שלה נמכרו לכל עבר (חזיזה ואשכנזי למכבי חיפה, אחר כך גם שועה, צ'יבוטה ללודוגורץ), לא הובאו תחליפים הולמים ושנתיים אחרי אותה זכייה מדהימה - היא ירדה ליגה. בית"ר היא לא בני יהודה, ובדיוק בגלל זה - מישהו שם יצטרך להתעורר בקרוב. למרות שהתוצאות נראות טיפה יותר טוב לאחרונה.
במשחק שעבר, בית"ר נזקקה לנס בדמות ההופעה של מיגל סילבה, ולנס גדול עוד יותר בדמות ההתגלות של רוי ששון. במשחק אמש היא נזקקה לנס מהרגליים של אמיר ברקוביץ'. ניסים זה טוב ויפה, כמו גם האמונה ש"יהיה בסדר" - אבל אם בית"ר רוצה לשגשג לאורך זמן, היא תהיה חייבת שינוי מהפכני. מה שיש לה עכשיו, פשוט לא יספיק כשהניסים ייגמרו.
2. מסיבות עיתונאים בכדורגל הישראלי, בואו נודה בזה, הם לרוב אירוע די משמים. תמיד הן מתרחשות בשעות הצהריים, תמיד מגיע מאמן שעוד רואים עליו קצת מקורי השינה - ובדרך כלל המילים שלו יוצאות מתוך תבנית. משחק קשה, יריבה מאתגרת, רוצים לנצח בשביל הקהל... אתם יודעים.
אבל מסיבת העיתונאים של אליניב ברדה ביום חמישי האחרון, לפני המשחק אמש - היתה אירוע שונה. ברדה בא טעון, וזה נשמע היטב מדבריו. "חזרנו מהפגרה קטסטרופה", הוא אמר. "זה לא הכדורגל שלי". בהמשך, הוא גם דיבר על הרצון לחזור ל-DNA המקורי של הפועל באר שבע - זה של הקבוצה שהוא ברא מחדש כשחזר לארץ בקיץ 2014. באר שבע רעבה, התקפית, יצירתית ומעניינת - שמחפשת לנצח מול כל יריב.
עם או בלי קשר לדברים שלו, במשחק מול מכבי פ"ת ראינו הפועל באר שבע שונה ממה שראינו עד עכשיו. קבוצה שלא מפסיקה לייצר מצבים, לא מפסיקה לתקוף וגם מצליחה לכבוש ארבעה שערים (ועוד מעט נגיע לכמה הדבר הזה נדיר). באר שבע הזכירה לעצמה, קודם כל, משהו ממה שהיא היתה פעם. קבוצה שבאה לטרוף.
ואולי האקס פקטור הזה הוא רותם חטואל. עשרה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שהוא כבש שער - זה היה במשחק מול סקציה נס ציונה, ב-4 בפברואר, שאותו באר שבע ניצחה 0:1. בתחילת העונה הוא הראה ניצוצות פה ושם, אבל אתמול הוא התפוצץ - לא רק עם שער, אלא גם עם בישול לשער שלמעשה סגר את תוצאת המשחק.
חטואל היה אחד הגולרים היותר טובים בעונה שעברה, עד שנפצע. ייתכן שהחזרה שלו מסמנת גם חזרה של הפועל באר שבע - בניסיון לאזן מחדש את הטבלה. כי התחתית זה לא המקום שלה.
3. בטורים שלי בעונה שעברה, הרביתי לחזור על המשוואה שיש בישראל שתי ליגות על - ליגת "ישראל הראשונה", כלומר מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל באר שבע; וליגת "ישראל השנייה", שהיא הליגה של כל היתר. שתי הליגות אמנם חיות תחת אותה תקרה, אבל למעשה הן מתנהלות בספירות שונות לגמרי - כלכלית, ניהולית וגם מקצועית. כל מפגש בין "ליגת ישראל הראשונה" ל"ליגת ישראל השנייה" נגמר, לרוב, בתוצאה גבוהה - ואם לא, מדובר בהפתעה מרעישה.
והיתרון הגדול של ליגת "ישראל השנייה" היא שהכל בה רנדומלי. כל סדר מקצועי שנדמה לנו שיש, מתפרק תוך שנייה. מכבי בני ריינה מוכתרת כהפתעה? (או "מרעננת רשמית") קבלו אותה בהפסד להפועל תל אביב, קבוצה שרק בשבוע שעבר נראתה כמי שלא פוגעת ממטר. מכבי פתח תקווה נראית כמו איזה להיט חם אחרי משחק וחצי? הנה היא חוטפת ארבע מבאר שבע, ומאז המלחמה מפסידה שלושה מארבעה משחקים.
וכשלתוך זה נכנס הפקטור הלא צפוי של ה-7.10 והמלחמה, נראה שהרנדומליות רק גדלה. היא אפילו שאבה פנימה, לפחות זמנית, גם את מכבי חיפה ובאר שבע - כי נכון לעכשיו, מכבי תל אביב היא הקבוצה היחידה שנמצאת "בליגה משלה", בעוד כל היתר מרבות לאבד נקודות. חיפה ובאר שבע יותר טובות ממה שהן מראות עכשיו, וזה יתיישר בסופו של דבר. אבל את שאר הליגה, צריך להבין ולשפוט בהתאם.
כי מדובר, בסופו של דבר, ב-11 קבוצות שוות ברמתן. הפערים ביניהן קטנים עד כדי לא קיימים, המאמנים ביניהם מתחלפים כל הזמן, והתחושה שהיא תוצאות הן מקריות לגמרי. כשמוסיפים לתוך המציאות הזה מצב שבו אין קהל, הזרים חלק כאן וחלק לא (בטח בקבוצות הקטנות), והשינויים בסגל גם הופכים תכופים בגלל הפורס מאז'ור שנפל עלינו - מקבלים ליגה מקרית, ואף מרתקת.
המנצח: אליניב ברדה. אי אפשר להתעלם מזה שהוא המנצח הגדול של השבת - המאמן שלמרות פתיחת עונה לא טובה, הצליח להפוך משהו מהסדר שהיה נגדו. יכול מאוד להיות שמאמן אחר שהיה חווה את פתיחת העונה שחווה ברדה - למרות כל הנסיבות המקלות - היה מרים ידיים או מפוטר. ברדה הרוויח את האמון שיש בו, בגלל הנאמנות כשחקן, ובגלל החיבור העמוק שיש לו עם הפועל באר שבע כפרסונה. וייתכן שהקשר הזה, בין ברדה לב"ש, אולי אפילו ישתלם גם למועדון בטווח הארוך.
המפסיד: זיו אריה. כי שני המאמנים של קבוצות הכדורגל בירושלים אמנם התקוטטו מילולית אחרי הדרבי, אבל לאחרונה הם נראים מאוד דומים - ולא רק בגלל הקרחת. גם זיו אריה הצליח מאוד בעונה שעברה (פלייאוף עליון לקבוצה בסדר הגודל של הפועל ירושלים זה הישג פנומנלי), וגם ממנו קצת ציפו ש"הוא יצליח לסדר" סגל במצב בעייתי. גם אריה, כמו אבוקסיס, איבד יותר מדי שחקני מפתח - גיא בדש מעל כולם, אבל גם וויליאם טוגי או ג'ורדן בוטאקה זזו לקבוצות אחרות. ואריה נדרש להסתדר עם סגל הרבה פחות טוב באותה הליגה. עכשיו נשאר לראות מה יקרה קודם: השינוי הדרוש בינואר, או שמישהו מההנהלה שמעליו יתחיל לאבד את הסבלנות.
המספר החזק: 4. הפועל באר שבע כבשה אתמול ארבעה שערים נגד מכבי פתח תקווה, וזה אירוע נדיר. כמה נדיר? הפעם האחרונה שבה היא כבשה יותר משלושה שערים במשחק רשמי היתה לפני אחד עשר חודשים - 9 בינואר, 2023, במשחק שבו הביסה 0:6 את הפועל תל אביב של דראפיץ'. אז כמובן שאפשר יהיה לשייך את זה ליריבה ממול, אבל בשורה התחתונה ראינו משהו אחר מהפועל באר שבע. עכשיו גם נראה האם למשהו הזה תהיה המשכיות - כשהיריבה הבאה היא מכבי תל אביב.
השם החם: רביד אברג'יל. לכל מי שנולד בגיל המתאים, שם המשפחה "אברג'יל" מעורר חיוך, אפילו תחושת נוסטלגיה קלה. היה כבר סקורר אדיר בליגה בשם אברג'יל - יניב אברג'יל, וכבש 98 שערי ליגה (לפחות לפי אתר "טרנספרמרקט"). עכשיו, פורץ לו אברג'יל אחר - במ.ס. אשדוד, שאתמול מצא את הרשת בפעם השלישית ונתן לקבוצה שלו עוד ניצחון. מחלקת הנוער באשדוד תמיד ידעה לייצר שחקנים גדולים, והחלוץ הזה בהחלט רושם את השם שלו בעתיד - בעיקר בקרב הקבוצות הגדולות שיחפשו את הדבר הגדול בא.
אל תשכחו את: חזרת הקהל. כי היא בהחלט דופקת בדלת - בשבוע שעבר, הוגשה ההצעה לפתוח את היציעים לאלף אוהדים, ונדחתה לפחות לטעמי בצדק. כניסה של אלף אוהדים היא מעט מדי ביחס להשקעה המרובה של הקבוצות. אבל בשבוע הבא, המספר עשוי לעלות ל-5,000 - והגם שזה עדיין לא מספיק כדי לייצר תחושה ראויה, או אווירה של כדורגל (בניגוד לאווירת משחקי האימון שליוותה אותנו מאז פרוץ המלחמה), זה משהו שהמנהלת והקבוצות יכולות לחיות איתו. יהיה מעניין לראות איך הכדורגל ייראה כשנראה יותר אוהדים - ואולי גם נראה קצת מחוסר האיזון שהשתקף בליגה מאז המלחמה, זז לסדר קצת יותר מוכר.
אבל יותר מכל - אל תשכחו את החטופים. נדמה לי שאחרי סוף השבוע המדכא הזה, הם זועקים יותר מאי פעם.
