1. בית"ר. בבית"ר ירושלים, זה ידוע, אין פרופורציות. אני טוען כבר שנים שמדובר במועדון הכי רגשני בישראל - וזה עובר דרך כל סוגי הרגש. מאופוריה לדיכאון, מאושר אקסטטי לתחושת חורבן הבית, עבור דרך רגשות אפלים יותר כמו כעס ושנאה. שום דבר אנושי לא זר לקבוצה הזאת - אבל גם בתוך המשחק המאוד אמוציונלי של בית"ר ירושלים, מדי פעם, מגיעה גם איזושהי חזרה למציאות.
כי שני הניצחונות האחרונים של בית"ר, על מ.ס. אשדוד והפועל חדרה (עובדתית, נכון לעכשיו, שתי הקבוצות החלשות בליגה - השתיים שנמצאות מתחת לקו האדום אחרי ארבעה מחזורים), לצד השמחה הגדולה והמוצדקת שהם עוררו, קצת בלבלו אנשים לגבי היכולות של הקבוצה הזאת. ואז מגיע יריב עיקש, גם אם לא מאוד נוצץ, כמו מכבי בני ריינה - וחושפת את כל החולשות שיש בתוך הסגל הזה.
בקצרה, אמנם בתהליך איטי ותוך ניצול מקסימלי של כל חוקי הפרטץ' האפשריים - למשל, לבנות קבוצה בדקה התשעים וארבע, אחרי שהעונה החלה, בית"ר בנתה הרכב ראשון לא רע. מיגל סילבה בשער, בן ביטון מגן ימני, דגני ודהן כשני בלמים, מורוזוב (שלא היה נגד ריינה, והוכח כמה שהוא חשוב) בצד שמאל. סורו והוצ'קו כשני בולדוגים במרכז השדה, קשר אחד מלפניהם (בסבירות גבוהה מאוד עדי יונה). בהתקפה - ירדן שועה מתחת לג'ורג' ופריידיי. זה הרכב סבבה. כשהוא מחובר, והוא עדיין לא מחובר עד הסוף, הוא יכול לעשות דברים יפים - שחלק מהם ראינו עד עכשיו.
אבל גם ההרכב הזה הוא לא הרכב של פלייאוף עליון. ובוודאי שלא הספסל של בית"ר. מה שהמשחק מול ריינה הוכיח, מעל הכל, הוא כמה למרות התדמית היפה וכמה החתמות נוצצות בקיץ, השמיכה של בית"ר מאוד מאוד קצרה. פציעה אחת של בן ביטון הקפיצה את טימותי מוזי להרכב. כשאבוקסיס רצה להרים מהספסל אופציות התקפיות, אחרי שבית"ר נקלעה לפיגור - הוא הכניס את אמיר ברקוביץ', דור מיכה ורום אליגון, חלוץ בן 21. גם אם תכניסו להרכב את מורוזוב וביטון, ותחזירו לספסל את מוזי ולי-און מזרחי - התמונה מהספסל היא מאוד ברורה. עם כל הכבוד לכולם, אין לבית"ר רזרבות.
וקבוצה עם הרכב ראשון טוב, יכולה לנצח כמה משחקים - שבליגת העל, יכול להיות מתכון להישארות בליגה ואולי אפילו לגנוב פלייאוף עליון - אבל בשום אופן לא יכולה להצליח לאורך זמן. אם למישהו היתה אשליה לגבי אירופה, די אם אזכיר שהעונה בית"ר הופיעה באירופה בזכות הגביע - המפעל של החלשים. גם אחרי קיץ מוצלח יחסית, בית"ר היא עדיין קבוצת אמצע טבלה סבירה. כזו שנעה בין המקום השישי למקום העשירי. לא פחות, אבל גם לא יותר. ואם רוצים בבית"ר להיות פרופורציונליים (וכנראה שלא רוצים), יצטרכו לחיות בתוך חוקי המשחק האלה. זה מה שיש.
2. הפועל פ"ת. לפני המשחק אתמול מול הפועל באר שבע, הפועל פתח תקווה ערכה טקס מרשים לכבוד האליפות של עונת 1962/63. זה היה אירוע מבורך, מקסים, ובעיקר כזה שהמחיש שיש משהו עמוק בישות הזאת שנקראת "הפועל פ"ת" - יש לה היסטוריה, יש לה עבר, יש לה שורשים שעליהם אפשר לצמוח. והקהל הגדול שהגיע לאצטדיון היה הוכחה נוספת לכך שהפועל פ"ת, למרות כל ההספדים, היא מועדון חי ונושם.
אבל אז מגיע הדיסוננס. כי לצד התחושה המתמשכת ששידר הטקס הזה - תחושה של אחריות, של חיבור בין עבר הווה ועתיד, יותר מדי אירועים שנקשרו בשמה של הפועל פ"ת מעידים דווקא על ניתוק מהאחריות הזאת. זה התחיל עם העבירה של ג'ימי אלכסיס, ונמשך אתמול עם עידן ורד. שתי העבירות האלה היו לא רק קשות לצפייה, אלא גם מעידות על חוסר הבנה של הסיטואציה - שבתוך המועדון הגדול הזה, שעכשיו ממש בונה את דרכו מחדש בכדורגל הישראלי אחרי שנים של הרס, צריך להתנהל מאוד בזהירות.
וג'ימי אלכסיס ועידן ורד הם לא ילדים שהרגע עלו מהנוער - הם שחקנים שכבר עברו משהו בקריירה, והיו צריכים לדעת איך להתנהל בצורה פחות מסוכנת. לא רק כלפי הקולגות שלהם, בירם כיאל ואופיר מרציאנו, אלא בראש ובראשונה כלפי הקבוצה שלהם. הפועל פ"ת כבר הפסידה את אלכסיס לשישה משחקים, ייתכן מאוד שהיא תפסיד גם את ורד לתקופה ממושכת. בסגל הקצר שיש לפ"ת, זה מותרות גדולה מדי לוותר על שני שחקנים כאלה.
אבל לצד הרע יש את הטוב, כי בסופו של דבר - מבחינתה של הפועל פ"ת - לסיפור הזה היה הפי אנד. והוא הגיע בזכות אבי ריקן - בדיוק הסמל למה שהפועל פ"ת חיפשה בקיץ הזה. שחקנים מנוסים שיידעו לעזור לחומר המקומי כדי לשרוד את העונה הראשונה והחשובה בליגת העל. ריקן הביא להם שלוש נקודות, והרוח ה"ריקנית" שהוא מביא איתו - היא הדרך הנכונה שבה הפועל פ"ת צריכה ללכת. ואולי זה הכיוון שבו גם אלכסיס ו-ורד יילכו, כשיחזרו וילמדו את הלקח.
3. אשליה אופטית. יש קושי מאוד גדול בכתיבת טורים כאלה. היומרה המשתמעת שיש בטקסטים כאלה, לנסות ולנבא מגמות - די נתקלת בקיר עבה של המציאות. כי ליגת העל אמנם החלה באופן רשמי, אבל היא לא באמת התניעה. זו תקופת "האשליה האופטית", כמו שאני קורא לה. הטבלה אמנם מסודרת ומלאה בנקודות ובשערים, אבל המגמות נכון לעכשיו הן רגעיות - וסביר מאוד להניח שהן הולכות להשתנות, ככל שהעונה תתקדם.
הנה ספוילר: הפועל חיפה לא תסיים בצמרת הגבוהה. גם מכבי חיפה, שנכון לעכשיו, קצת נסוגה לאחור - תסיים הרבה יותר גבוה מהמקום שבו היא נמצאת היום. גם בית"ר ירושלים, אלמלא תבוא עוד פורענות מהאוהדים שלה ו/או מבית הדין, כנראה תסיים את העונה במקום הנכון שלה - בין 6 ל-10. היא לא תיאבק נגד הירידה, והיא בטוח לא תרוץ לאליפות או לאירופה. בסופו של דבר, האיכות היסודית שיש בקבוצות תכריע הרבה יותר מהתקופה שיש עכשיו.
ואיך אני יודע את זה? פשוט כי זה קרה. לכו למחזור הרביעי של עונת 2022/2023. בני סכנין, למשל, היתה אז במקום הרביעי. בסיום העונה, היא נשארה בליגה בקושי רב. הפועל באר שבע היתה, נכון למחזור 4, במקום השישי. את העונה היא סיימה במקום השני. מכבי נתניה היתה עשירית וקפצה עד למקום הרביעי. הקבוצות הן עוד בשלבי גיבוש, וזה מייצר כל מיני סטיות תקן בטבלה. נכון, אנחנו נצטרך לכתוב כי זו דרכו של עולם, אבל חשוב מאוד לזכור כי בסופו של דבר אנחנו עדיין רק בהתחלה. ואם התחלנו בפרופורציות, גם נסיים בהן - לא כל הנוצץ במחזור 4, הוא באמת זהב במחזור 36.
המנצח: פורצ'ן באסיי. עוד דוגמא לפער בין הטוב והרע בהפועל פ"ת - ההופעה שלו נגד הפועל ב"ש, למי ששכח - אחת הקבוצות הבכירות בכדורגל שלנו, היתה מהממת. כוח הפריצה והדיוק שיש בו, גם אם השערים לא מגיעים, מעידים על שחקן שיש בו איכויות רבות. וכבר הוכח בליגה שלנו, שבחירת זרים טובה יכולה להוות את ההבדל בין ירידה כואבת להישארות מפוארת. הפועל פ"ת, קבוצה שהכלים שלה די דלים, עשויה להרוויח מאוד מהנוכחות של באסיי בהמשך הדרך.
המפסיד: עידן ורד. כי בסופו של דבר, ורד והפאול הקשה שלו הם האימג' שנזכור - בינתיים - מהשבת הזאת. ואם תרצו, גם היחס אליו מעיד משהו על ההבדל בין הזר לישראלי בכדורגל שלנו. כי כשג'ימי אלכסיס עשה פאול (ברוטאלי) כזה בדיוק, מיד נשמעו הקולות שקראו להדיח ולהעיף ולשלח ולגמור קריירות. אצל ורד מהר מאוד שמענו, וכנראה עוד נשמע, את הצד שלו. את העובדה שלא התכוון, שמדובר בטעות מצערת. ובהחלט מדובר בטעות מצערת, אבל זה נכון גם לגבי שחקנים אחרים שנמצאים באותה סיטואציה. ג'ימי אלכסיס לא באמת רצה לפגוע בברך של בירם כיאל. גם עידן ורד לא התכוון לכסח את מרציאנו. ואם נהיה עקביים, ונדע להסתכל על זה גם מהזווית של האחר - אולי נרוויח משהו בשנה החדשה הבאה.
המספר החזק: 3/4. שלושה מארבעת המשחקים של מכבי בני ריינה נגד בית"ר ירושלים מאז שובה לליגת העל הסתיימו בניצחון. זה נתון סמלי, כמובן, לא על זה נשארים או יורדים ליגה. גם היריבות בין קבוצות המגזר לבין בית"ר היא משהו שיותר קשור לרגשות אפלים (כאמור) מאשר למשהו שורשי ועמוק באמת. אבל גם לסמליות הזו יש ערך - ריינה היא קבוצה שמצליחה לעמוד איתן, למרות תנאים לא פשוטים. והעובדה שהיא מגיעה לאחוזים כאלה נגד מועדון הרבה יותר חזק על הנייר כמו בית"ר, מעידה על המקום שאליו ריינה הגיעה. ובדרך הווינרית הזאת, היא גם תשבור תקרות זכוכית נוספות.
השם החם: גיא מלמד. פעם בוב דילן שאל בשיר "כמה דרכים גבר צריך ללכת, לפני שתקראו לו גבר". על אותו משקל, אפשר גם לשאול - "כמה שערים יצטרך גיא מלמד לכבוש בליגת העל, לפני שנכיר בו כחלוץ גדול באמת". מלמד כבש אתמול את השער הרביעי שלו בארבעה משחקים העונה בליגת העל. בעונה שעברה, היו לו 12 שערים בבני סכנין - קבוצה שסך כל השערים שלה עמד על 39. כלומר, כמעט שליש מהכמות. כשאלי אוחנה אמר ב"יציע העיתונות" שאלון חזן צריך לשקול את מלמד כחלוץ לנבחרת, אנשים גיחכו. עוד כמה שערים בליגת העל, וזה יישמע הרבה פחות מצחיק.
אל תשכחו את: חלק מאוהדי בית"ר ירושלים. בטור הזה, חזרו שתי מילים פעמים רבות - אחריות ופרופורציות. נדמה שאצל אותו חלק בקהל של בית"ר, שזרק אתמול כיסאות על השחקנים של ריינה, אין את שני הדברים האלה בשום צורה. זו עוד הוכחה שהרבה פעמים, אוהדים שמסוגלים להרים - יכולים גם להרוס, אבל לא מכירים באמת בכוח ובאחריות שיש לו בידיים. בית"ר כבר ספגה העונה עונש (לטעמי מוגזם) של הפחתת נקודות. יש לה הפחתה על תנאי, ויש את בית הדין שכמעט מחכה להזדמנות הבאה כדי להוריד על בית"ר שוב את המכה הזאת.
מעבר לאלימות, שהיא תמיד מגונה, ומעבר לפגיעה הכואבת בשחקנים שבסך הכל ניצחו במשחק כדורגל - הדבר היחיד שקשה להבין, הוא למה לשחק להם לידיים? בית"ר בנתה קבוצה לא רעה במונחים ישראליים. קבוצה שיכולה לצמוח ולגדול, אולי אפילו לעשות דברים שעוד לא ראינו ממנה בשנים האחרונות. כמה חבל שהיא שוב תצטרך לסגת אחורה בטבלה, רק בגלל התנהגות חסרת אחריות של אוהדים.
