בעוד קצת יותר מחודש, נבחרת ישראל בכדורגל תעמוד בפני עוד רגע אמת שלה. המשחק בבוקרשט נגד נבחרת רומניה עשוי להיות, בדיעבד, משחק היסטורי. משחק שניצחון בו יכול להיות המפתח למשהו שכמעט איש לא היה יכול לדמיין - אליפות אירופה לאומות בכדורגל. והנבחרת שם. מי היה מאמין?
ואם כך, נשאלת השאלה: איזו נבחרת בדיוק תגיע למשחק הזה? ועד כמה הנבחרת של אלון חזן תוכל לקחת איתה את מה שימקד לא מעט תשומת לב כלפי הנבחרת במשחק הקרוב - והוא הקיץ הבלתי נתפס של הנבחרות הצעירות?
וההישגים הגדולים של שתי הנבחרות הללו - הנוער, שהגיעה לחצי גמר המונדיאליטו, והנבחרת הצעירה שהגיעה לחצי גמר היורו, הם ברכה - אבל גם אתגר. איך הנבחרת מצליחה לשמור על התבנית שהגיעה עד הנה, ובכל זאת להכיר בכך שיש לא מעט שחקנים שראויים למקום בסגל הלאומי, אחרי שהגיעו כל כך רחוק ברמות הצעירות?
אז הנה ניסיון לפתור את הסוגיה הזאת - תרשים עומק של מה שאנחנו רואים בתור הסגל של נבחרת ישראל, שאמור לשלב בין השניים. גיבורי הצעירה והנוער לגמרי פה: דניאל פרץ מתחרה עם גלזר בין הקורות, למקין וגיל כהן כבלמים, רביבו בצד שמאל (מגמת שיתופו החלה כבר בשני המשחקים הקודמים של הבוגרת), עדן קארצב בקישור האחורי וכמובן אוסקר גלוך, ענאן חלאיילי ודור תורג'מן.
מי שאמורים לתת את הקונטרה וכן לספק איזשהו ניסיון הם "החלק השני" של הנבחרת: אלי דסה, שון גולדברג, בוודאי מיגל ויטור או נטע לביא - כאלה שאולי יוכלו לספק קצת יותר וותק לנבחרת הזו בדרך (אולי) להצלחה גדולה.
