לא פשוט להיות ישראלי בתקופה האחרונה. אף פעם לא היה כאן פיקניק (גם אם דמיינו שכן), וכל דור התמודד כאן עם הקשיים שלו, אבל תחושת המחנק האובייקטיבית בחצי השנה רק הלכה וגברה. הקרע הפנימי והאיום על המרקם המשותף מבצבצים כמעט מכל סוגיה שעל סדר היום שלנו. רואים את זה בפוליטיקה, ורואים את זה בחברה, ורואים את זה ברחובות ממש.
ומתוך המציאות הזאת, שכאמור תמיד היתה קשה אבל הפעם במיוחד, אהבנו תמיד לברוח אל המקום החם והנעים שנקרא - ספורט. המקום שבו היה דו קיום, גם כשבחוץ לא היה. המקום שסימל את האסקפיזם הטהור - והנדרש - כדי לשרוד עוד יממה בישראל.
אבל השבוע האחרון, איך נאמר, לא ממש עזר לתחושת האסקפיזם הזאת. זה התחיל בתמונות האיומות שראינו מחוץ לבלומפילד בדרבי הכדורגל ביום שלישי, ונמשך אמש עם האקט הבוטה של המשטרה - שגרם ממש לביטולו של אירוע ספורטיבי, אירוע שאמור היה להיות כיף. כבר שכחנו איך זה מרגיש. המלחמה גלשה מתוך עמודי החדשות גם למדור הספורט.
בשנת 2006, בסתיו שאחרי המלחמה בלבנון, נאם הסופר דוד גרוסמן בכיכר רבין, בעצרת לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. זו היתה תחושה משברית, והוא אמר משפט אחד שלא יוצא לי מהראש כבר תקופה: "הביטו בשפת התהום". ונראה לי שגם בד' האמות של הספורט, הסיבה שבגללה כולנו קמים בבוקר, כולנו נדרשים עכשיו להביט אל תהום פעורה.
אבל האמת היא שמה שהתרחש אתמול בדרייב אין הוא קריאת השכמה מצלצלת. אפילו צורמת. ונראה שכל הצדדים שמעורבים בסיפור הזה נדרשים לפעולה.
עוד אגע באלימות שכן קיימת, אבל כאן חייבים להיות הגונים - תופעת האלימות בכדורגל הישראלי רחוקה מלהיות קיצונית כפי שהיא מתוארת שם. יש מקרים, לעתים חמורים מאוד, אבל בסופו של דבר הרוב המוחלט של אוהדי הכדורגל בישראל הם אוהדים שבאים לעודד את הקבוצה שלהם. לא לפרוק עצבים ולא ללכת מכות. כולנו מכירים אוהדי כדורגל וכדורסל מסביבנו. אנחנו עובדים איתם, משרתים איתם, לומדים איתם, חיים איתם בבית. הם רחוקים מלהיות דומים למה שמשתקף במראה השבורה שמציג מיקי זוהר.
ורוח המפקד הזאת יורדת, בסופו של דבר, גם לחיילים בשטח. המשטרה הרגילה את עצמה לבוא למשחקי כדורגל, כמו שהיא באה להפגנה עוינת. באותו "רבאק", באותה קיצוניות, באותה תחושה של מה שלא יילך בכוח - יילך בעוד יותר כוח. וכשאתה מגיע לאצטדיון כדורגל במצב הצבירה הזה, אין פלא שמה שיוצא בסוף זו אלימות חסרת רסן.
אז כאן - בדיוק - צריכה לבוא הירידה מהעץ. ספורט הוא לא מלחמה. אין צורך לבוא אליו עם אגרופים קפוצים ועם תחושה שסדר חייב לבוא בכוח. לפעמים, גישה קצת פחות אלימה וקצת פחות פרנואידית יכולה דווקא להקל על המצב. אולי אפילו להיטיב איתו.
ראינו את זה עם הורדת הגדרות, למשל. כל מי שרואה היום תקצירי כדורגל משנות התשעים, רואה את מחזה העוועים הזה, את הגדרות הארוכות ארוכות שפעם סבבו את השערים. זה לא נראה כמו יציעים, זה נראה כמו מכלאות. היינו צריכים אסון אחד נוראי בקריית אליעזר (ואוהד אחד שכמעט קיפח את חייו) כדי שהגדרות יירדו. ומאז? כן, היו מקרים שבהם קהל פרץ לדשא (כולל אחד שזכור לנו היטב), אבל בסופו של דבר אלה מקרים בודדים בפרק זמן של 22 שנה.
לפעמים, כשמתייחסים לאוהדי כדורגל כמו בני אדם, ולא כמו עבריינים או שוורים מועדים, הם מוכיחים שהם יכולים להתנהג נורמלי. האופציה השלילית היא לא הדבר היחיד שקיים. ונדמה שגם הממסד הפוליטי, וגם כוחות המשטרה, יכולים להוריד טון. להרגיע את האווירה, במקום להוסיף עוד דלק על המדורה שכבר קיימת.
וכן, גם ארגוני האוהדים יצטרכו לרדת מהעץ. כי גם אין אלימות נרחבת בכדורגל הישראלי (בוודאי לא כמו במקומות אחרים בעולם, כולל באירופה שאליה - נדמה לי - כולנו שואפים), בתוך תרבות האולטראס יש משהו מאוד אלים. גם בשפה, ולעתים גם בהתנהגות ממש. אנחנו אולי לא רואים את זה בתוך האצטדיון, אבל הרבה פעמים אנחנו נתקלים בזה מחוצה לו - עם עימותים שמלווים תכופות כמעט כל משחק גדול בשנים האחרונות.
מתישהו, גם תפיסת היציע בכדורגל ובספורט שלנו תצטרך להשתנות. היציעים כמו שאנחנו חווים אותם, נורא מנסים להיות ארגנטינה או יוון. משהו סוער יותר, עם אבוקות ורימוני עשן, אוהדים בלי חולצה, זה מצטלם נהדר - אבל בפועל יכול ליצור גם הרבה חיכוך. לא רק בין האוהדים לשוטרים, כפי שאנחנו רואים לא פעם, אלא גם בין האוהדים לבין עצמם.
ונראה לי שהדרך לקראת הפיכת הכדורגל והספורט למרחב בטוח יותר עבור הקהל - צריכה ללכת יותר למודל האנגלי. האוהדים של הקבוצות האנגליות לא אוהבים פחות את הקבוצה שלהם. ראיתי את זה בעיניים שלי, כשהייתי לא מזמן בגמר הגביע המקומי. אוהדי סיטי או יונייטד שהיו שם לא פחות מסורים מהאוהדים כאן. הם פשוט מבינים שמקומם הוא לתמוך בקבוצה. שהסיפור הוא לא הם, אלא הקבוצה על הדשא. גם כשהיו אבוקות פה ושם ביציעי וומבלי, אף אחד לא חלם בכלל לזרוק אותן לדשא. אולי גם מפחד מהמשטרה, אבל לדעתי הרבה יותר מתוך כבוד. מתוך הבנה שהכדורגל הוא הערך העליון.
כולנו מסכימים שהספורט שייך לאוהדים. בלעדיהם, אין טעם לכל השחקנים האלה, שרצים על הדשא או הפרקט. אבל הוא שייך לכלל האוהדים - לא רק לאוהד בלי החולצה שנמצא בשערים של השרופים, אלא גם לקהל המבוגר ולמשפחות עם ילדים שיושבות ביציעים הבטוחים יותר. גם אלה וגם אלה אוהבים את המשחק, גם אלה וגם אלה אוהבים את הקבוצה שלהם. לאף אחד אין מונופול על האהבה. הארגונים צריכים להבין שהם קול לכלל הקהל שיושב ביציע. לא רק לקבוצה מיוחסת, שחושבת שהיא הסיפור.
וצריך לדבר גם על הפירוטכניקה. על האמל"ח, האבוקות ורימוני העשן שמסתובבים במגרשים. נכון, זאת לא אלימות כפי שנהוג לחשוב עליה - אין ממנה נפגעים, וגם את הנזק אפשר לשקם. אבל העשן הסמיך שמלווה כל משחק כדורגל, בסופו של דבר, מיועד לזן מסוים מאוד של אוהדים - ומתעלם מכל היתר. הטקס המביך שבו אנחנו צריכים לחכות 20 דקות וחצי שעה עד שמסיימים לפזר את העשן בתחילתו של כל משחק גדול, בגלל אבוקות שנזרקות לדשא, הוא עול - על יתר האוהדים ובעיקר על השחקנים, שאם שכחנו, אמורים לקיים את המשחק בסופו של דבר.
בפער הזה, שבין משרד תרבות וספורט מנותק ומשטרה שאיבדה כל גבול (ולא רק במגרשי הכדורגל), לבין אוהדים שיותר מדי זמן הרגישו שהם הסיפור ולא המשחק - כולנו נמצאים היום. ולי נראה שכל צד בסיפור הזה יצטרך, בסופו של דבר, לקחת צעד לכיוון הנגדי כדי לייצר מרחב בטוח לכלל האוהדים.
מקום שבו אנחנו יכולים לשבת ולראות משחק. מי שירצה, יקום ויעודד, מי שירצה, יתפוס פינה ויצעק על הקוון. מקום בטוח מאלימות משטרתית ומאלימות של בריונים בתוך הקהל. מקום שבו כולנו יכולים לקחת רגע של הפסקה מהמציאות המטורפת שיש כאן, ולהתמסר למשחק היפה. מקום טוב לכולנו.
אבל האמת היא שמדינת ישראל, כמו בהרבה תחומים וגם בתחום הזה, לא בדיוק מומחית בלפתור בעיות. סביר להניח שגם מהמשבר הזה, כמו לא מעט משברים שאנחנו רואים בישראל של 2023, אנחנו נצא כשכל צד מאשים את הצד השני, ההתלהמות רק הולכת וגוברת והשיח לא מאפשר למצוא את דרך הזהב.
אבל כאן מגיעה הקריאה הקטנה והצנועה שלי - לכולם. אוהדים, פוליטיקאים, בעלי הקבוצות (בעיקר הקבוצות הגדולות) וראשי הענפים לסוגיהם. הספורט הוא הבית שלנו. הוא הדבר שבשבילו כולנו קמים בבוקר. אל תתנו לו ליפול. זה הרגע שבו כל אדם שהכדורגל והכדורסל חשובים לו צריך לעשות כל מה שאפשר כדי למצוא פיתרון. כדי להפוך את הספורט למה שהוא היה אמור להיות מההתחלה - כיף.
מודי בר-און ז"ל כבר שנה וחצי לא איתנו. אבל המילה הזאת שהיתה מזוהה איתו - "תבלו", הפכה מאיחול לצוואה. אנשים צריכים לבוא לספורט כדי לבלות. לא כדי להילחם, לא כדי לברוח משוטרים, לא כדי לפחד. ואם כולנו נאמץ קצת מהגישה הזאת - אולי, מתישהו, יהיה לנו כאן הרבה יותר טוב.
