אין על חגיגות שערים. מעבר להתפרצות ספונטנית של שמחה או רגע ויראלי שתופס את העין, בחלק גדול מהמקרים הן משקפות משהו עמוק יותר. מתנועת הילד של בבטו, דרך האווירון של אלון מזרחי ועד לכל ריקוד אחר שבא לכם לראש, יש איזה משהו בחגיגות השערים שמתחבר לאופי של הספורטאי. במקרה של אנדרה פוקו, הקשר האחורי שחתם היום (שלישי) בהפועל באר שבע על חוזה לשנתיים, חגיגת השערים הספציפית מתאימה לאופי הספציפי שלו – מכסחת דשא.
פוקו, קשר אחורי שלא מרבה להבקיע או לבשל, חוגג שערים בהשתטחות מוזרה על הדשא ותנועות שמזכירות קיצוץ. ברמה מסוימת זה מזכיר את סגנון המשחק שלו, שמתבטא בכיסוי שטחים, מוסר עבודה גבוה במיוחד והרבה מחמאות מכל קבוצה בה עבר בקריירה. "הוא מכסה 12 קילומטר בכל מגרש, לא משאיר חורים בשום מקום ומשגע את היריבים עם שאפתנותו", נכתב עליו ב-Fanatik הטורקי. הגישה הזאת אפיינה אותו מתחילת הדרך בצרפת, דרך טורקיה וערב הסעודית, וכנראה גם מה שמשך את אליניב ברדה ואת פוקו לטרנר.
אנדרה פוקו (בדגש, בשונה מהפילוסוף הצרפתי הנודע), הוא בנם של שני מורים שרצו שהוא יהפוך לאיש חינוך בעצמו. הוא העיד על כך שהלך לשחק כדורגל נגד רצונם, גדל בביטאם הגבונית וסומן על ידי בורדו, שרכשה אותו בגיל 18.
כשחקן שגדל במדינת כדורגל לא טובה, גם באופן יחסי ליבשת, הוא עבר שנתיים בקבוצת הנוער של בורדו לפני שקפץ לבוגרים. מוסר העבודה הגבוה נשאר גם אז, כפי שאמר גרנוט רוהר בעת צירופו: "הוא לוחץ את היריבים ומורגש על המגרש. הוא יודע להניע את הכדור וזה משהו שחשוב לנו מאוד, הוא יכול להשיג כאן ניסיון".
הניסיון הזה השתלם בסופו של דבר, כשבהדרגה הוא הפך לשחקן הרכב בבורדו. הוא פתח בחצי גמר הגביע מול טרואה ועלה מהספסל בדרך לזכייה בתואר ב-2012/13. בשנים העוקבות הוא עבר לסירוגין בין ההרכב לספסל, לא מעט בגלל פציעות, כשהוא שיחק כקשר מרכזי ליד קשר הגנתי נוסף. בעונה הטובה ביותר שלו, 2015/16, הוא שיחק גם כמגן ימני וגם כקשר ופתח ב-25 משחקי ליגה. הוא קיבל בהם 11 כרטיסים צהובים ואדום ישיר אחד, כמות כרטיסים גבוהה באופן יחסי, ובסוף העונה עזב את בורדו בטונים צורמים.
"אנחנו המומים ומאוכזבים מההתנהגות של פוקו", נמסר בהודעה רשמית של המועדון, לאחר שהשחקן העלה את עצמו לסאנפצ'אט מעשן נרגילה ועם חולצה של מארסיי, והוא נקנס באופן כבד. זאת הייתה העונה האחרונה של פוקו בבורדו, כשאותה מעידה שונה מהדימוי שדבק בו לאורך הקריירה. משם הוא עשה את המעבר לליגה שונה, הליגה הטורקית.
פוקו עבר לקרבוקספור הטורקית, משם לגוזפה ואז לאלטאיי. הוא עבר בין הליגה הראשונה לשנייה בטורקיה, רשם מאות הופעות וזכה להערכה מצד האוהדים. "אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי בטורקיה היה ההתלהבות של הקהל", אמר פוקו. "אין אווירה כמו בטורקיה וזה מלהיב אותי, הרבה יותר כיף לרוץ ככה. הכדורגל כאן קצת פחות טכני". אם מישל פוקו כתב על תולדות השיגעון בעידן התבונה, אנדרה פוקו ניסה לחבר ביניהם - קצת "שיגעון" בדמות ריצה נואשת לספרינטים ואנרגיה שמתישה את היריבים ואת חבריו לקבוצה, ומעורבות קטנה אך קיימת בבניית ההתקפות מהצד השני.
אחרי כמה שנים בליגה הראשונה הוא ירד לאלטאיי, ושיחק ב-30 משחקים ב-2021/22 בה הקבוצה עלתה לליגת העל הטורקית. החיבור בין האוהדים הטורקים לבין האישיות של פוקו, שחקן שזכה לתדמית של אחד שצוחק עם חבריו ואהוב בחדר ההלבשה, הפכה אותו ליקיר הקהל. "בכל קבוצה בה שיחק, הוא תפס מקום בלב של הקהל בזכות הכדורגל הקרבי שלו". למרות זאת, אותו חיבור היה קצר טווח - הוא לא שיחק באף קבוצה יותר מ-62 משחקים מאז שעזב את בורדו, ורצה ללכת על הכסף הגדול גם אחרי עליית הליגה עם אלטאיי.
"לאחר שדרש 300 אלף יורו בשנה שעברה, הוא דרש 700 אלף יורו בשנה הנוכחית", לפי התקשורת הטורקית. בב"ש, ככל הנראה, הוא ירוויח הרבה פחות, אבל הוא קיבל את הסכומים האלה בסופו של דבר. הם הגיעו אליו מאל חליז' הסעודית.
פוקו לא היה רע באל חליז'. הוא שיחק בתפקיד קצת יותר קדמי במפרץ וסיים את העונה עם שני שערים ו-5 בישולים, נתונים לא רעים בכלל, בקבוצה לא בולטת ובליגה חלשה. דנילו אספרייה עשה לפניו את המעבר מהמפרץ לטרנר, ולקח לו זמן להתרגל לליגת העל. יכול להיות שבמקרה של פוקו, פחות או יותר, נראה השפעה דומה.
פוקו מגיע להפועל ב"ש כקשר אחורי. אמנם הקבוצה אולי צריכה חיזוק בהתקפה (למרות שאמיר גנאח ויוני סטויאנוב בהחלט ראויים להזדמנות), אבל הצירוף שלו כזר שישי מעיד על רצון לחזק דווקא את האמצע, שהיה החלק הדומיננטי של הקבוצה מהדרום בשנה שעברה. כשמיגל ויטור הזדקן וחאתם עבד אלחמיד נוטה לפציעות, הם צריכים שחקן יציב שממלא חורים ושומר על רמה גבוהה במשך 90 דקות.
זאת אחת מנקודות החוזק המרכזיות של פוקו. כמות המשחקים הגבוהה בליגות שונות ובנבחרת מעידה על כך שהוא יכול לשחק לא מעט, ומבט על מפות החום שלו מעיד שהוא באמת נמצא בכל מקום, או קרוב לכך. בליגה הסעודית הוא כיסה שטחים רבים ולרוב שיחק בעיקר בצד הימני של המגרש. הוא יהיה משמעותי מאוד בכל הקשור ללחץ על הכדור, מרכיב מרכזי בשיטה של אליניב ברדה כפי שראינו אותה בשנתיים האחרונות, ויכול ליצור מרכז שדה חזק עם מריאנו בריירו ושי אליאס.
בשנה שעברה במפרץ הוא רשם 2.6 תיקולים למשחק, נתון לא רע. הוא אמנם עשה לא מעט עבירות ובעבר ספג כרטיסים צהובים רבים, מה שיכול להיות מועד לפורענות גם כאן בישראל, אבל הוא עוד כוח משמעותי באמצע. ב-2021/22, בטורקיה, הוא נגח בכדור 50.7 פעמים למשחק וניצח ב-52% מהמאבקים על הכדור, כולל 5.9 מאבקים מוצלחים למשחק על הקרקע. מדובר במספר יחסית גבוה, שמעיד על האינטנסיביות הזאת. הוא עשוי להרגיש כאילו יש לב"ש יתרון מספרי במרכז השדה ולאפשר לה גמישות בתוך המשחק, אם יעבור בתפקידים שונים.
למרות זאת, הוא לא תורם באופן משמעותי להתקפה. שני שערים ו-5 בישולים בסעודיה הם כמות גבוהה ביחס למה שראינו ממנו בקריירה, ובטורקיה הוא מיעט להבקיע. אוהדי ב"ש טוענים, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שהחיזוק צריך להגיע דווקא בהתקפה (בטח בהתחשב בעתידו הלא ברור של רמזי ספורי). אנדרה פוקו לא כזה.
זאת השאלה הגדולה ביותר בקשר להפועל באר שבע ולהחתמה של אנדרה פוקו. מעבר לכושר שבו הוא מגיע מערב הסעודית, הוא נראה כמו שחקן שיכול להתאים לארגון של ברדה. כזה שיכול לאפשר לשחקנים לעלות קדימה בראש שקט ואולי ליצור מערך שמזכיר קצת את זה שהיה למכבי חיפה בשנה שעברה, עם קשר אחורי הגנתי אחד ו-5 שחקנים יצירתיים שמנסים לעשות משהו בהתקפה. פוקו, בהרבה מקרים, יכול להיות הפתרון. לא בטוח שהוא נכון במקרה של הבעיה של ב"ש עצמה.
