באופן כללי, הכדורגל הישראלי יכול לסיים את תשפ"ג עם חיוך קל. בשנה הזאת, הספקנו לראות קמפיין של קבוצה ישראלית בשלב הבתים בליגת האלופות, את נבחרת הנוער מגיעה למקום השלישי במונדיאליטו, את הנבחרת הצעירה מעפילה לאולימפיאדה (אחרי שנים ארוכות שלא היינו שם), את מנור סולומון הולך ומתקדם, את אוסקר גלוך זורח מעל הכדורגל שלנו - בקיצור, היתה שנה לא רעה.
אז מי השפיעו הכי הרבה על הענף בשנה שחלפה? לרגל סיום השנה, גיבשנו רשימה של 14 שמות שהזיזו משהו בכדורגל הישראלי בתשפ"ג. כאלה שריגשו, שהיוו אבן דרך, שאי אפשר היה להתעלם מהם. יש פה דמויות חיוביות או שליליות (כמו הרבה דברים, זה בעיני המתבונן) - אבל כאלה שפשוט אין יכולת לסכם שנה בלעדיהם. את ההחלטה מי הכי משפיע - נשאיר לכם (הסקר בסוף הרשימה)
משה (שינו) זוארץ - יו"ר ההתאחדות לכדורגל ("זו היתה שנה מוצלחת")
כמאמר השיר של פרנק סינטרה, כנראה שזוארץ לא יכול היה לחתום על שנה טובה יותר להיכנס בה לתפקיד. זו היתה השנה שבה הנבחרות הצעירות, שהן תחת הניהול של ההתאחדות, עלו כפרחו - עם ההגעה לחצי גמר המונדיאליטו, ולאחר מכן גם לחצי גמר אליפות אירופה עד גיל 21. בנייה של מערכת יציבה ומקצוענית (צריך לומר, שהחלה עוד מאז ימיו של אורן חסון בתפקיד), שהגיעה לשיאה בקדנציה הנוכחית. זוארץ הוא לא האחראי היחיד, אבל הוא בהחלט האחראי הראשי. בצד השלילי, אפשר להזכיר את ההכרזה לפיה לא יהיו עונשים קולקטיביים (למרות שהם נשארו איתנו עד היום) - ואולי את הסדר החדש שיצטרך לעשות עם בתי הדין. במבחן הזמן, תשפ"ג היתה שנה לא רעה לזוארץ - ובכל זאת, הוא יקווה לטובה יותר בעתיד.
ארז כלפון - יו"ר מנהלת הליגות בכדורגל ("ערך המותג")
אם נתייחס למנהלת כגוף פרטי, אפשר להגיד שהמנהלת עשתה את העבודה שלה: האצטדיונים מלאים בקהל, זכויות השידור עדיין מביאות כסף לקבוצות ונראה שהעסק עובד. כך שלפחות בצד של המנהלת, כלפון יכול להיות מרוצה - אבל כמי שאחראי, יחד עם זוארץ, על הכדורגל, גם הוא בוודאי רואה את סימני הסערה מתחת לפני השטח. גם עבורו, תשפ"ד תהיה מבחן לגבי היכולת לשמור על המומנטום של הכדורגל - לא רק למשוך את האוהדים אל היציעים, אלא גם לדאוג לדורות הבאים של האוהדים.
אלונה ברקת - הבעלים של הפועל באר שבע ("המעוז האחרון")
השנה האחרונה היתה בסימן פתיחת הפער של שתי האימפריות, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, משאר הליגה. ומי שבמובנים רבים היא התקווה של התחרותיות בליגה היא ברקת - שבינתיים, מצליחה לזנב לא פעם ב"דואופול". שנה שנייה שהפועל באר שבע שלה מסיימת במקום השני, מעל מכבי תל אביב, ולא מזמן היא גם זכתה בגביע. המבחן שלה בתשפ"ד היא האם היא תוכל לקחת את באר שבע צעד אחד נוסף קדימה - ומקום אחד נוסף בטבלה.
אוסקר גלוך, קשר רד בול זלצבורג ונבחרת ישראל ("זה הקטן גדול יהיה")
קשה להתעלם מהשנה המטאורית שעברה על גלוך. בראש השנה תשפ"ב הוא סגר עונה שבה שיחק מדי פעם במכבי תל אביב; היום, כשהוא רק בן 19, גלוך הוא כבר שחקן הרכב בנבחרת ישראל, ושחקן שמוכיח את יכולותיו גם בקבוצה האוסטרית. לגלוך יש, כמובן, עוד לאן ללכת - הקריירה רק בראשיתה, אבל קשה להתעלם ממבחן העין במקרה שלו. בכל פעם שאני רואה אותו משחק, בין אם זה במכבי ת"א, בזלצבורג או בנבחרת (והיו שלוש נבחרות כאלה) - אתה רואה איך גלוך הוא משהו שעוד לא ראינו. במהירות, בחוכמת המשחק, בראייה המרחבית. כוכב בהתהוות.
מנור סולומון, קשר טוטנהאם ונבחרת ישראל ("הדבר האמיתי")
הטיפוס של הילד מכפר סבא לפסגת הכדורגל העולמי נמשך. בגיל 24, סולומון מרגיש כמו טעימה מהימים שהיו פעם וכבר חשבנו שלא יחזרו: שחקן ישראלי שלובש את מדיה של מועדון פרמייר ליג גדול. תהליך הקליטה של סולומון בפרמייר ליג הוא לא פשוט - אחרי כמה שערים מדהימים במדי פולהאם, הוא נעצר ונדחק אחורה, וגם המאמן החדש שלו אנג' פוסטקוגלו לא ממש נתן בו אמון עד כה. אבל בכל פעם שהוא כן משחק, האיכות ניכרת לעין. ואחרי כל זאת, במשחק הראשון שבו הוא קיבל צ'אנס אמיתי, הוא ירד עם שני בישולים מהדשא - מה שגורם לך להאמין שבסוף, הכישרון הזה ייצא החוצה. אבל מעבר לכל, זו היתה שנה של בגרות עבור מנור סולומון - שנה שבה הפך מ"פוטנציאל" למישהו שיודע מה יש בו. וכל זה, עם המון צניעות, ועם תחושה חזקה של סימפטיה. מעבר לרגש הלאומי, יש לך פשוט רצון אמיתי שיצליח ויגיע רחוק ככל האפשר. וזה לא מובן מאליו בכדורגל שלנו.
אלון חזן ויוסי בניון, המאמן והמנהל המקצועי של נבחרת ישראל ("נגד הרוח")
המשימה של המאמן והמנהל המקצועי בנבחרת היא משימה לא קלה - מצד אחד הם צריכים לנצח על הדשא ולהרכיב את הקבוצה הכי טובה, ומצד שני כל החלטה שלהם מעוררת מחלוקת. לפעמים זו מחלוקת מוצדקת, אבל פעמים אחרות קשה שלא לתהות האם לא סומנה מטרה סביבם - מכל מיני סיבות. בכל מקרה, חזן ובניון מסיימים את תשפ"ג - אחרי לא מעט דפיקות לב - בעמדה לא רעה. הנבחרת מאחדת מחדש את הקהל, מנצחת בדקה התשעים (מי היה מאמין?) ואפילו יכולה לחלום על השתתפות באליפות אירופה - לראשונה אי פעם.
גל אלברמן, המנהל המקצועי של מכבי חיפה ("המקרה והטעות")
בהסתכלות רחבה, ולצד המחמאות שמגיעות ביושר לברק בכר או עומר אצילי, אי אפשר להתעלם מחלקו של אלברמן בבנייתה של מכבי חיפה המנצחת שראינו בשנה האחרונה. היכולת לבנות תשתית מצליחה, התגובה המהירה לעזיבה של בוגדן פלאניץ' (עם שני בלמים זרים שהתבררו כטובים יותר), וגם ההחתמה של דיא סבע בינואר האחרון - אלה מהלכים שבראש ובראשונה, רשומים על שמו. בסופו של דבר, גם אחרי שבכר עזב, מכבי חיפה הצליחה להגיע עד פלייאוף האלופות - ותשחק גם העונה בשלב בתים אירופי (מה שנחשב לדבר טבעי עבור המועדון ברמה ההיסטורית, אבל לפני חמש שנים היה רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו). השנה הבאה תהיה מבחן לא קטן עבור היכולות שלו - גם בגלל הבחירה במאמן יחסית לא מנוסה כמו מסאי דגו, וגם בגלל הוואקום שהשאיר אחריו המאמן הטוב בישראל. כמאמר השיר, כל העיניים עליו.
ברק אברמוב, הבעלים של בית"ר ירושלים ("מלך השכונה")
יש הרבה דברים שקשה לאהוב בברק אברמוב. ההתערבות המוגזמת אצל מאמנים בעבר, החלק המשמעותי שלו בקריסתה של בני יהודה, וגם סאגת ה"תחזיקו אותי" בקיץ האחרון סביב הענישה (הלא מוצדקת) של בית הדין, הפכו אותו לדמות אנטגוניסטית. מצד שני, אברמוב הוכיח שבתוך הג'ונגל שהוא הכדורגל הישראלי (מתחת לשלוש הגדולות), הוא יודע להתנהל בצורה הכי טובה. בעונה שעברה, הוא לקח קבוצה מסף פירוק עם סגל של שחקני ליגה לאומית - והפך אותה לקבוצה שזוכה בגביע, אחרי 14 שנה. גם העונה (למרות הבישול האיטי), בשקט בשקט כשמסתכלים על בית"ר ירושלים, רואים קבוצה לא רעה בכלל - כזו שהיא סף, ואולי גם מעבר לסף הפלייאוף העליון. על הדרך של אברמוב יהיו ויכוחים, עם התוצאות - קשה להתווכח.
ערן זהבי, חלוץ מכבי תל אביב ("עדיין כאן")
גיל של ספורטאי מבוגר מהווה מכשול - בעיקר ברמה הפיזית. כשאתה בן 36, הגוף פשוט לא יכול להגיע למקומות שאליהם הוא הגיע בקלות עשר שנים קודם. אבל גם אצל שחקנים מבוגרים, יש דברים שהזמן לא משיג: למשל, הטבע. גם בגיל היחסית מבוגר, זהבי מרשים אותך בכל מהלך שלו. בסיומת הקלילה, באלגנטיות, בתנועה ללא כדור. בגיל שלו, אייל ברקוביץ' כבר היה כדורגלן לשעבר. כך גם חיים רביבו ואלי אוחנה. יוסי בניון אמנם פרש בגיל 39, אבל השנים האחרונות שלו היו הרבה פחות מרשימות. זהבי, גם עכשיו, ממשיך להיות כנראה השחקן הישראלי הכי דומיננטי בליגה שלנו. לא מובן מאליו.
יוסי אבוקסיס, מאמן בית"ר ירושלים ("כעוף החול")
רק שנה אחורה, קריירת האימון של אבוקסיס נראתה במבוי סתום. הוא נשאר עם בני יהודה בליגה הלאומית, אחרי שירד איתה, אבל העסק פשוט לא נדבק ובפברואר הוא עזב לבית"ר ירושלים. בקיץ שעבר, נראה היה שגם ההימור הזה לא יצליח - בית"ר היתה בקיפאון כלכלי וניהולי, ולא היה ברור מאיפה ואיך אבוקסיס יחזור לגדולה. אבל אז, הגיע החיבור עם ברק אברמוב - שהצליח להרים אותו מחדש. ההתיישרות הכלכלית גרמה לכך שאבוקסיס יכול היה לחזור למלאכה שאותה ידע הכי טוב, לכל הפחות מבין מאמני הליגה הישראלית כיום - לקחת שחקנים ממוצעים, ולמקסם אותם עד קצה גבול היכולת. ככה הוא לקח גביע עם בני יהודה, וככה הוא לקח גביע גם עם בית"ר - שלישייה קדמית שכוללת את דנילו אספרייה, שלא האמינו בו בב"ש, יון ניקולסקו שהוצע לחצי ליגה ואף קבוצה לא לקחה אותו - וירדן שועה, שכולנו כבר שמנו ברשימת "הפספוסים של הכדורגל הישראלי". זו היתה שנה ענקית עבורו, שבה הוא הוכיח שגם מאמנים יכולים לשקם את הקריירה שלהם.
אופיר חיים, מאמן נבחרת הנוער ("המופע של שיא הרגש")
הכדורגל שלנו לא תמיד מוצא דמויות חיוביות. לרוב, האנשים שמככבים בתוכו הם אנשים שלא היינו רוצים לחנך את ילדינו לפיהם. אבל בתוך השממה הזאת, אופיר חיים בולט בזוהרו. עד הקיץ שעבר, חיים נחשב למאמן שוליים בכדורגל שלנו, מישהו שמאמן בעיקר קבוצות קטנות. אבל אז הגיע החיבור עם ההתאחדות לכדורגל - ועם דור שלם של שחקנים נפלאים, והפך אותו לקונצנזוס לאומי. אבל אלה לא רק ההצלחות שהפכו אותו לגיבור - אלא גם האופי. הכנות, הרגש הטהור, המשפחה המפוארת שגידל, הסיפור שהביא למסך וריגש מדינה שלמה. בתוך ענף שהולך ומצטמק לתוך נישה, ובתוך חברה שמתקשה למצוא אנשים שהם "כלל ישראליים", אופיר חיים הוא גיבור כל-ישראלי - ואחד שכל ישראלי רוצה שיצליח.
מיץ' גולדהאר, הבעלים של מכבי תל אביב ("בגלל הדרך")
בואו נודה בזה: כדורגל הוא בסוף משחק של תוצאות, ולכן באופן טבעי המנצחים הם אלה שזוכים לבולטות יתרה. ובמבחן הזה, מיץ' גולדהאר בהחלט יכול לרשום לעצמו נקודות שחורות - מאז הגביע של 2021, מכבי תל אביב שלו לא זכתה בתואר משמעותי, ובעיקר החליפה מאמנים ודמויות בהנהלה. אבל יש דבר אחד שבכל זאת, שם את גולדהאר בקדמת הבמה - והוא ההשקעה ארוכת הטווח. זה לא מקרי שבחזית של הכדורגל הישראלי היום נמצאים לא מעט שחקנים שצמחו במועדון שלו: אוסקר גלוך ודניאל פרץ הן כמובן דמויות מובהקות וברורות, אבל כך גם דור תורג'מן, דור פרץ, רוי רביבו - אפילו סתיו למקין, שיצא לאירופה מהפועל תל אביב, שיחק שבע שנים במחלקת הנוער הצהובה. אז לצד חוסר ההישגיות על הדשא (שבהחלט יכול להשתנות, כשמסתכלים על הקבוצה הרעבה והטובה שצומחת השנה בקריית שלום), אפשר להעריך את השפעתו גם בתחום הזה.
ברק בכר, מאמן הכוכב האדום בלגרד ("הטוב ביותר. נקודה")
כנראה שגם בחלומות שלו, ברק בכר לא יכול היה לבקש שנה טובה יותר מתשפ"ג: הוא התחיל אותה עם קמפיין ליגת האלופות, שאמנם חווה עליות וירידות אבל הכיל בתוכו כמה רגעי קסם; המשיך אותה באליפות דורסנית נוספת, שישית במספר בקריירה (כמו דוביד שוייצר ז"ל ודרור קשטן יבדל"א, שיאני כל הזמנים), וגמר אותה בתור דוגמא נדירה של מאמן שבגיל 41 יוצא למועדון גדול באירופה - הכוכב האדום. האתגר של בכר הוא לא פשוט - מאמנים לא מרבים להחזיק מעמד בקבוצה שהוא הולך אליה, והציפיות מהכוכב האדום הן אדירות. אבל בכר היה ידוע בתור אדם שעומד בלחצים, בתור מאמן יוצא דופן (גם ברמה אירופית), וכזה שנותן לך את התחושה שהוא יכול. ובנוסף, גם את התחושה שהטוב עוד לפניו.
יעקב שחר, הבעלים של מכבי חיפה ("ידו בכל")
בחברה הישראלית של היום, כבר אין כמעט קונצנזוסים (ע"ע סעיף 4, היוצא מן הכלל). אבל כנראה שיש בכדורגל שלנו, קונצנזוס אחד ברור: יעקב שחר הוא הדמות החזקה ביותר בענף. אוהדי מכבי חיפה יישאו את השם הזה בגאווה - שכן, הוא הפך את הקבוצה שלהם לאימפריה שוב ושוב, שסופרת אליפות שלישית ברציפות ומאיימת גם על הרביעית. אוהדי היריבות, כמובן, יגידו את זה לגנאי - כשיטענו, ולא בהכרח בטעות, ששחר הפך להיות גורם משפיע וחזק גם בכל מה שלא קשור ישירות לכדורגל. אבל שחר, בגיל 82, הוא בסופו של דבר - לטוב ולרע - בעלים שכל קבוצה היתה רוצה שיהיה בצד שלה.
