שריקת הסיום אמש בבלומפילד מילאה את כולנו ברגש שלא חשבנו שידענו. רגש שלא ממש מזוהה עם נבחרת ישראל - אופטימיות. כהמשך ברור של הקיץ המרהיב - שבו נבחרת הנוער והנבחרת הצעירה לא מפסיקות לנצח בדקות האחרונות, בניגוד ל"מורשת" העתיקה - הנבחרת שפעם היתה מקור לציניות ולגיחוכים, הפכה להיות קבוצה שאפשר להאמין בה.
ויש אבות ברורים לניצחון הזה - גבי קניקובסקי, הגיבור הבלתי מושר שחווה את רגע השיא בקריירה שלו; עומרי גלזר, שאחרי אותה טעות בבוקרשט התעלה ובמידה רבה הציל לנבחרת את המשחק; וכמובן אוסקר גלוך, שממשיך להראות כמה הוא משהו שעוד לא ידענו. אבל צריך לדבר, גם, על הבוסים של כל העניין.
כנראה שאם נעשה סקר, אלון חזן ויוסי בניון הם שתי הדמויות הכי פחות אהובות היום בכדורגל הישראלי. כל אחד וסיבותיו; אצל בניון, נדמה, אלה שאריות של תקופות קודמות (אוהדי מכבי חיפה ובית"ר ירושלים עדיין שומרים לו טינה, בין אם זה מוצדק או לא מוצדק). חזן עלה על קו האש של האוהדים בפרשת ערן זהבי. אם מאמן נבחרת הנוער, אופיר חיים, הוא הדמות האהובה יותר; המאמן והמנהל המקצועי נראים כמו הנגאטיב - ההפך הגמור.
ולטינה כלפי השניים יש, גם, סיבות מוצדקות: בעיקר בכל הקשור לתיווך המהלכים שלהם החוצה. "פרשת החדר" לא היתה אירוע נעים לאף צד, ונתפסה בתור קטנוניות וצרות עין - שמנעו מהנבחרת את החלוץ שנמצא היום בכושר הכי טוב. ואת מבחן העין קשה לרמות - כשאתה רואה את כל הכדורים של סולומון וגלוך עפים לתוך הרחבה, אי אפשר שלא לדמיין מה חלוץ עם שיעור קומה כמו זהבי היה עושה איתם.
וכן, ערן זהבי בכושר מפחיד. אבל האמת היא שחזן ובניון, במקום ההתמקדות בשאלת החדר, היו צריכים להגיד את האמת הגדולה יותר: נבחרת ישראל נמצאת בעידן של חילופי משמרות. הדור הוותיק יותר, שזהבי הוא הסמל שלו, צריך היה לפנות את הבמה - לטובת הדור החדש, דור נבחרת הנוער והנבחרת הצעירה, שהוא לב הנבחרת הזאת. רביבו, למקין, תורג'מן, גלוך, בקרוב גם דניאל פרץ וענאן חלאילי, וכמובן מנור סולומון בעמדה הבכירה ביותר, הם מי שיובילו את הנבחרת בשנים הבאות. והתהליך הזה היה צריך לקרות מתישהו. ללא קשר לשאלה העתיקה "מי בכושר?".
וכאמור, הדרך של חזן ובניון רחוקה מלהיות מושלמת. גם להם היו החלטות שעל פניו נתפסות כתמוהות - למשל ההחלטה לוותר על ענאן חלאילי הנהדר ממכבי חיפה, בגלל "הסכם ג'נטלמני עם גיא לוזון". נדמה שמישהו שכח את סדר הדברים - הנבחרת הבוגרת אמורה להיות מטרת העל, בוודאי בקמפיין שבו אפשר וצריך לעלות. השחקנים הטובים ביותר צריכים לשחק אצלה, וחלאילי במובן הזה אינו יוצא דופן. הוא היה חייב להיות אתמול חלק מהנבחרת.
אבל למרות שיש בהם משהו שעובר לא טוב כלפי חוץ, על דבר אחד צריך להעריך את חזן ובניון - אחרי המון שנים, הם מנסים לייצר דרך. חזן ובניון מתייחסים לנבחרת בתור קבוצת כדורגל - שיש לה עקרונות ברורים, גם מקצועיים וגם מנטליים, והיא הולכת בהם גם כשלא קל, וכשלחוץ - כמו במשחק אתמול.
וכולם מדברים על "המזל" - זה שגרם לכדור של גבי קניקובסקי לפגוע בבלם ולהסתובב לעבר השער. אבל לצד המזל שהיה כאן, ללא ספק, היה גם חוסר מזל לנבחרת - עם שורה של מצבים וחצאי מצבים לאורך כל המשחק, שהיו יכולים להסתיים בשערים. בסופו של דבר, הנבחרת המשיכה לשחק כדורגל, ליזום, לא להפסיק ללכת קדימה (חזן גם עזר עם עוד ועוד חילופים התקפיים), ובסופו של דבר גם באה על שכרה - בצדק גמור.
כמו בשיר הנפלא שכתב יהונתן גפן ז"ל, לא הבטיחו לנו אף פעם גן של שושנים. אלון חזן יודע שכדי להגיע למטרה הכי גדולה אי פעם, נבחרת ישראל תצטרך לסבול. ולהזיע. להוריד את הראש ולהתמודד עם לחץ, עם נבחרות שלא באות לשחק כדורגל, ועם עומס הציפיות מהאווירה מסביב. ועל משקל ההתבטאות ההיא של אלון מזרחי, נבחרת ישראל למדה גם לחיות מכוער - ולא רק למות יפה.
והמשחק אתמול הוא סמל גם לכל הבית הזה - שווייץ היא מעל כולם (למרות שגם היא לא נבחרת מרשימה מדי), אבל מתחת אליה, רומניה, קוסובו וישראל הן נבחרות בערך באותה הרמה. הקרב ביניהן יהיה צמוד מאוד עד הסוף, והוא יכלול לא מעט מאבקים. וזה מה שנבחרת ישראל צריכה להבהיר - כדי להגיע לאליפות אירופה, מקום שהיא לא באמת שייכת אליו, היא תצטרך לא רק להתעלות - אלא גם להילחם. כך יהיה בארבעת המחזורים הקרובים, עד השריקה האחרונה.
אבל לציפיות ולהערכות עוד יהיה מקום. בינתיים, דווקא בתקופה המשוגעת הזאת בחוץ, כאשר החברה הישראלית עומדת בפני אתגרים שהיא לא הכירה - אפשר לשמוח מהרגע הזה של הנבחרת. רגע שאף אחד מאיתנו לא ישכח. ואולי גם רגע שיזכיר לנו, שלמרות הכל, יש בינינו מכנה משותף שיכול גם לנצח.
