הנה הערת אזהרה מראש: כל מילה שנכתבת בטורים שכאלה צריכה להילקח עם המון עירבון מוגבל. כן, הקבוצות שראינו אמש באצטדיון טרנר אמנם שיחקו כמה משחקים ביחד - אבל הלכה למעשה, מה שראינו אתמול היתה הצגת בכורה. ובעולם התיאטרון נהוג לא לבקר הצגות בכורה, בוודאי לא לבנות עליהן הררים של פרשנויות.
לחצו כדי להרשם לעמוד הטלגרם החדש של ערוץ הספורט
מכבי ת"א
ובכל זאת, אנחנו כאן כדי לסכם - ולדעתי הדבר המהדהד ביותר שיצא מהמשחק הזה (פרט לתוצאה), זה המשכה של מגמה שממשיכה איתנו עוד מתחילת הקיץ - והיא שינוי באיך שאנחנו תופסים את תפקיד המאמן בכדורגל. אופיר חיים וגיא לוזון הם שני מאמנים שבקריטריונים הישנים של איך שאנחנו תופסים מאמן - תפקיד ליניארי, שבו הצלחה ועוד הצלחה מקדמות אותך בסולם הדרגות - פשוט לא היו עומדים. אצל שניהם קשה למצוא הצלחות יוצאות דופן ברזומה.
ובכל זאת, שניהם הצליחו כי היה להם משהו אחר - שאר רוח, יכולת לחבר את עצמם לשחקנים ולבנות מהם יחידה אחת שקשה לפצח. ונדמה שאם הדברים נכונים לגבי חיים ולוזון, הם נכון פי כמה למאמן שהפך לגיבור הערב - רובי קין.
כי גם רובי קין, במבחן הרזומה, לא מתעלה לגדולה. מיד עם מינויו, נחרו בבוז הנוחרים ונפנפו בעובדה שכל תכלית הקריירה שלו היתה אימון של קבוצה בליגה ההודית (וגם זה כמאמן-שחקן). זה הכל. והם כמובן צודקים, אבל צודקים חלקית - כי לרובי קין יש משהו שלהרבה מאמנים אין, וזה סיפור טוב לספר לשחקנים שלו. נראטיב, אם תרצו.
רובי קין מביא איתו לקווים לאו דווקא המצאות וחידושים בתחום האימון - כאלה אין ממש, וההיסטוריה מוכיחה כמה (כמו שכתוב בהגדה) כולנו חכמים וכולנו מבינים את המשחק. היתרון היחסי של קין הוא בהיסטוריה שהוא מביא מהמגרש - היסטוריה של ווינריות, של התמודדויות עם מעמדים גדולים, של היכרות מגובה הדשא ממש עם הכדורגל.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם זינדין זידאן כשהגיע לריאל מדריד בפעם הראשונה היה בסך הכל מאמן נוער. אבל הוא לא עמד מול השחקנים שלו כמאמן, אלא ככדורגלן עבר עטור תהילה. זה המטען שקין מביא איתו מול השחקנים של מכבי תל אביב, ובוודאי מול שחקן אחד רב השפעה.
תחת הסייגים הברורים והכמעט מובנים מאליהם (רק משחק אחד, דרך ארוכה, הכל עוד יכול להשתנות) יש משהו מאוד סמלי בהתעוררות האדירה של ערן זהבי כשרובי קין על הקווים - בהצגה הגדולה שהוא ניתן, בשערים הכל כך אופיינים שכבש שוב ושוב (ושוב) לרשת של באר שבע.
הסיפורים של קין וזהבי כמובן שונים מאוד, אבל יש קו אחד שמחבר ביניהם - קו הנבדל, אם תרצו. שניהם חלוצי מטרה באופיים, שניהם שחקני הכרעה. ואולי ההיכרות הבלתי אמצעית של קין עם מה שנדרש מזהבי, רמת הציפיות ממנו וגם העבודה היומיומית על הדשא - יכולה להוביל גם לרומן מלבלב, בין שני מספרי שבע שלא מפסיקים להבקיע.
במונחים של מכבי תל אביב, המועדון הגיע לקיץ 2023 במצב לא קל. שלוש שנים שהם רואים את הגב של מכבי חיפה, ועד עכשיו - הם בעיקר ניסו להעלות באוב את מה שעבד פעם. הקבוצה של השנה שעברה היתה שיא האלכימאות; לקחת את איביץ', דור פרץ ויונתן כהן - גיבורי האליפויות של הסרבי מתחילת העשור הנוכחי - לחבר אותם לערן זהבי, גיבור שלוש האליפויות של עידן ג'ורדי, ולקוות שה"רימייק" (במונחי הוליווד) ישבור קופות.
אבל "רימייקים", גם בהוליווד וגם בכדורגל, בדרך כלל מסתיימים באכזבות. מכבי ת"א היתה זקוקה למשהו שונה - למשהו שלא ממשיך בתבנית הקבועה של אנשים מפעם, שידעו להצליח. וכאן נכנס רובי קין - אולי דווקא הגישה השונה שלו, והמטען הווינרי שהוא יכניס למכבי תל אביב (אחרי שנים שבהן המועדון התרחק מווינריות, לעתים אפילו שידר את ההפך), הם ה"פיין טיונינג" שהצהובים היו צריכים - כדי לחזור ולהתמודד באמת על האליפות בישראל.
הפועל ב"ש
אם להשתמש במטאפורת התיאטרון מתחילת הטור, המשחק של הפועל ב"ש משול להצגת בכורה שבה הקוליסות נופלות, השחקנים שוכחים את הטקסט, הבמאי לא מגיע - והקהל עוזב את האולם. דווקא בטרנר, המקום שסימל יותר מכל את הווינריות של המועדון, היא חוותה מפלה די כואבת.
אבל לבאר שבע אסור לשתות את כוס התרעלה שתגרור אותם מיד לחשוב מחדש על הקבוצה, או חלילה לערוף ראשים. נורא מפתה ללכת לשם תמיד, בטח אחרי ערב שבו באמת הכל קרס. אבל באר שבע נמצאת בעיצומו של תהליך חיובי - כזה שהתחיל ב-2021/22 עם הזכייה בגביע, המשיך בעונה שעברה עם מירוץ צמוד כמעט עד הסוף מול מכבי חיפה, ואמור לקחת את קפיצת המדרגה הנוספת השנה.
כן, באר שבע כשלה לחלוטין במשחק הזה. בשלבים מסוימים, הפערים בינה לבין מכבי תל אביב נראו גבוהים מדי - קיצוניים מאוד כשמחברים את זה להיסטוריה הצמודה של המאבקים בין הקבוצות (אפילו את המשחק האחרון ביניהן - שנגמר עם פנדל בדקה ה-102 של זהבי, שרק הוא הכריע את המשחק). אבל הניצחון האמיתי שלה יהיה הרגע שבו היא תנשום - תתקן את מה שצריך לתקן, ותמשיך ללכת עם הקבוצה הזאת.
ואם יש מישהו שיכול וצריך להוביל את התהליך הזה הוא אליניב ברדה. המאמן הצעיר של באר שבע הראה אתמול, דווקא לאחר התבוסה הכי קשה שספג בתור מאמן, למה הוא האדם המתאים לעמוד על הקווים של באר שבע בעת הזאת. תקשיבו לברדה אחרי המשחק - אדם שנאלץ לבוא ולהתמודד מול המיקרופונים, אחרי אחד הלילות הכי קשים בחייו המקצועיים.
ובכל זאת, ברדה עומד בזה בגאון. שריר לא זע בפניו. הוא כעוס, הוא מושפל, אבל הוא לא נותן לזה להגיע אליו. הוא לוקח עליו את מלוא האחריות כמנהיג המערכת. לא רק "מאמן הקבוצה", אלא האיש שעומד בראש הגוף שנקרא הפועל באר שבע. מבין שהתבוסה הזאת היא קודם כל שלו - לא של השחקנים, ולא של השופטים, ולא של התקשורת. לקח על עצמו את היכולת לתקן, והבין את נפש האוהדים ששרקה בוז בסיום.
את המנגינה הזאת הפועל באר שבע חייבת להמשיך. גם אם היא צורמת לפעמים, גם אם נקרע מיתר. בסופה של הדרך, אם יהיה בה את העוז לעבור גם לילות כאלה, באר שבע - וברדה - עוד יתבררו כמנצחים גדולים.