עם פער של שמונה נקודות מהפסגה (ושני משחקים חסרים), מומנטום שלילי של שלושה הפסדים בארבעת המשחקים האחרונים, בהם גם ספגה 10 שערים, מכבי חיפה מוצאת את עצמה פתאום במצב שהיא כבר מזמן לא הייתה בו, ומקבלת את התזכורת שכל מועדון כדורגל מקבל מדי פעם - זה משחק של מומנטומים, והגלגל מסתובב.
פתאום, מסאי דגו שנהנה מפתיחת עונה טובה בסך הכל בזירה האירופית (ההגרלה אכן האירה לו פנים, אבל המאמן נכנס בסך הכל בצורה חלקה לתפקיד המלחיץ), מתחיל לשמוע את הרחשים סביבו. אין סכנה למעמדו, וגם לא צריכה להיות, אבל מכבי חיפה זה מועדון לחוץ, עם קהל תובעני ותקשורת מקומית שעוטפת ומחבקת 24/7, אבל החיבוק הזה, יגיד לכם כל מי שנמצא במקצוע הזה, יכול להפוך מהר מאוד לחיבוק דב.
ונשאלת השאלה - האם הלחץ שמתחיל לבעבע סביב המועדון לא מוגזם? בסופו של דבר - חיפה הגיעה לשלב הפלייאוף של ליגת האלופות, ונכנעה לקבוצה הרבה יותר טובה ממנה. היא השיגה את המטרה עם עצם עלייתה לשלב הבתים של הליגה האירופית, וגם הפסד חוץ בצרפת לקבוצה כמו ראן, הוא בסך הכל הפסד מתקבל על הדעת. כאן, נכנס בדיוק עניין הרזומה של מסאי דגו, והקרדיט הציבורי לו הוא זוכה.
אם נחזור לעונת הבכורה של ברק בכר, גם היא לא עברה בצורה חלקה. הפסדים בגביע הטוטו לבני סכנין והפועל באר שבע, תבוסה 7:2 לטוטנהאם בליגה האירופית, ושבוע אחד בנובמבר שכלל שני הפסדים בתוך ארבעה ימים, 1:2 בדרבי להפועל חיפה, ו-2:3 להפועל כפר סבא, במשחק שאולי מזכיר במעט את ה-3:2 שחטפו הירוקים נגד מכבי פתח תקווה. הביקורות באותו תקופה דיברו על הגנה חדירה ויכולת לא משכנעת, כאשר מי שהחזיק את הירוקים במשך לא מעט משחקים, היה החלוץ ניקיטה רוקאביצה.
ובכל זאת, למרות פתיחת קדנציה מגומגמת ולא מעט בעיות בסגל, אף אחד, כמעט, לא הטיל ספק במינויו של ברק בכר. נכון, המאמן הגיע אחרי ההתרסקות בשנה האחרונה בהפועל באר שבע, ואולי היו עדיין מעט ספקות לגבי ההחלטה של הירוקים לוותר על מרקו בלבול שייצב את הקבוצה, אבל הקונצנזוס היה שבכר, למרות המהמורות, הוא המינוי המתאים. דגו לעומתו, לא נהנה מהגב הזה, וזה משהו שצריך היה להילקח בחשבון.
כבר בעת מינויו המפתיע, שלא לומר מדהים, של מסאי דגו הצעיר והלא מנוסה לתפקיד, היה ברור שהעניין הוא לא בהכרח סביב יכולות האימון שלו. אף אחד מאיתנו שיושב מאחורי מקלדת, לא יכול לפקפק בהבנת הכדורגל שלו, בידע שלו ובתשוקה למשחק, על פי כל מי שמכיר את דגו, הוא ניחן בהם לא פחות מכל מאמן אחר. אבל כשאתה עומד על הקווים במכבי חיפה, בטח אחרי שלוש השנים אולי הכי טובות בתולדותיה, וכשירשת את המאמן הישראלי המצליח ביותר בעידן שלנו, ישנם דברים אחרים שצריכים להילקח בחשבון.
למסאי דגו אין שום רקורד של הצלחות שיספק לו את הכר הנוח להישען עליו בתקופות קשות. אין לו קריירה ככדורגלן עבר גדול, הוא לא באמת גדל בתור מאמן במכבי חיפה והפך למזוהה עם המערכת, והדרך המקצועית שלו לא הייתה רוויית הצלחות, בלשון המעטה. הקהל של האלופה, את זה צריך להגיד, נתן ונותן לדגו המון ריספקט ודחיפה מהרגע הראשון, אבל כמאמר הקלישאה החבוטה, "כשהגלים מתגלים, החזקים מתגלים", ומוקדם מהצפוי, דגו עשוי לגלות שהגלים התחזקו, התחזקו מאוד.
למזלו של המאמן, לפחות בשלב הזה, יש דמות אחת בכירה יותר שתספוג את מירב חיצי הביקורות, גל אלברמן. המנהל המקצועי המוערך ביותר בשנים האחרונות בכדורגל הישראלי, מי שהיווה בשנים האחרונות את המודל להתנהלות נכונה, ולקח בקיץ האחרון מספר החלטות שגרמו להרמת גבה, תחילה עם מינויו של דגו, ולאחר מכן עם מספר מהלכים בחלון ההעברות, שבלשון המעטה, לא התבררו לפחות כרגע כמוצלחים.
מכבי חיפה, כך כבר אפשר להבין, נכנסת כעת לתקופה שיכולה להתברר כגורלית, והלו"ז לא מאיר לה פנים. בני סכנין, מכבי נתניה, פנאתינייקוס, הפועל באר שבע, מכבי תל אביב ו-ויאריאל, שישה משחקים שמחכים לה ב-30 הימים הקרובים, ועלולים להכריע את עתיד העונה שלה, ואולי אפילו את עתיד המאמן שלה. כן, מוקדם לדבר על זה, אבל כדורגל, כמו שאמרנו, הוא משחק של מומנטום, וכאשר כדור השלג מתחיל, לא תמיד אפשר לעצור אותו.
כאשר לקח את ההחלטה למנות של מסאי דגו, גל אלברמן ידע שהקרדיט, או האשמה להימור הזה, יופנו אליו. אם המאמן הצעיר והירוקים לא יצלחו בצורה טובה את החודש הקרוב שמצפה להם, אנחנו עשויים לגלות מוקדם מהצפוי כיצד מידאס מהכרמל, זה שכל מה שנגע בו הפך לזהב עד כה, מתמודד עם כישלון שבו הוא יהיה האשם העיקרי.
