עד שעת פרסום טקסט זה, השבוע הבינלאומי יגיע לסיומו. הנבחרות השונות שמילאו את הפריים (ואת הלבבות) יזוזו הצידה, לטובת כדורגל הקבוצות שיתחדש עלינו בסוף השבוע הקרוב. זהו, פחות או יותר, סדר הדברים שאליו אנחנו מורגלים: מקבלים טעימה קצרה מהעונה החדשה, על כל ההתפתחויות שלה והחידושים שהיא מביאה בתוכה - ואז שוב, עוצרים הכל לטובת משחקי המוקדמות (בין אם זה מונדיאל או יורו).
המעמד המשתנה של כדורגל הנבחרות משקף שינוי עמוק שעבר על הענף. פעם, לשחק בנבחרת הלאומית היה הכבוד המוחלט - המונדיאל היה האירוע המרכזי של העולם, ולזכות בגביע המצופה זהב היתה השאיפה של כל כדורגלן. העולם הזה מת - המונדיאל אמנם נשאר אירוע מאוד מסוקר ומאוד ייצרי, כך גם היורו, אבל ילדים בכל העולם חולמים בלילות הרבה יותר על ליגת האלופות. המועדונים הגדולים - ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן, מנצ'סטר סיטי - השתלטו לחלוטין על הענף, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת העניין.
אבל במקום אחד, כדורגל הנבחרות עדיין זוכה לכבוד שהיה לו פעם - את היכולת לעצור את עונת המשחקים במועדונים, לטובת הקמפיינים השונים. למה זה עדיין קורה? כל שנה, בלי שום היגיון נקטע הנראטיב של העונה, עם כל ההתרגשות הטבעית של המחזורים הראשונים - לטובת משחקי מוקדמות, שרובם לא ממש מעניינים. עבור רוב השחקנים זה חור בראש (שלא לומר סכנה לפציעות), ועבור המועדונים - שהם היו ליבו של העניין - מדובר בלא פחות מעול.
תעיפו מבט על לוחות המשחקים: חלון אחד עברנו לא מזמן, אבל יש לנו עוד פעמיים שבהן הליגות יעצרו - פעם אחת בחודש אוקטובר, ופעם אחת בחודש נובמבר - לטובת הנבחרות. "פורמט החלונות" הזה הוא פורמט מוזר, שלדעתי צריך להיפסק - או לכל הפחות, להשתנות.
ושלא תטעו - זה לא טקסט שתוקף את הרעיון של כדורגל נבחרות. לנבחרות הלאומיות יש מקום גם ב-2023, ולו רק בגלל הזכות של האוהדים המקומיים לראות את אליליהם משחקים עבורם - מקרוב. גם בתוך העולם הקפיטליסטי שאנחנו חיים בו, המשמעות של לשחק עבור המדינה שלך - היא משהו שאין לו תחליף מבחינה רגשית, גם עבור שחקנים שהתרגלו לשחק ולשגשג במועדונים. אפשר היה לראות את זה בעיניים של כריסטיאנו רונאלדו, לואיס סוארס וליונל מסי במונדיאל האחרון.
אבל דווקא בגלל האהדה שלי לכדורגל הנבחרות, לטעמי הפורמט הזה עושה לו עוול. קודם כל, כי הוא מקטין את המשחקים - ובכלל זה גם את הנבחרות. בליל המשחקים שנוצר ביום אחד, של שמונה ותשעה משחקים בערב, מונע מהנבחרות לקבל את הבולטות הראויה. וזה עוד לפני שדיברנו על הערך הספורטיבי שיש במשחק בין אסטוניה לגרמניה, או בין סאן מרינו לפורטוגל. משחקים שפעמים רבות, תוצאת המשחק שלהם ידועה מראש.
זה הפער הבלתי נתפס של כדורגל הנבחרות: איך משחקים שכל כך מעניינים אותנו בקיץ (קוסטה ריקה - סרביה), כשהם באים במסגרת המונדיאל, יכולים להרדים אותנו כל כך בחורף? התשובה היא העטיפה והמסגור. כשמשחק בין שווייץ לסרביה מגיע במסגרת הגביע העולמי, אנחנו מקבלים אותו בסבר פנים יפות - מבינים את הסיפורים, נכנסים לשורשים (למשל, השחקנים שנולדו בקוסובו ומייצגים את שווייץ), מתעמקים בגיבורים. משחק בין שווייץ לסרביה במוקדמות, במסגרת "שיטת החלונות", הוא משהו שמקשה מאוד את החוויה הזאת. העומס הופך כל משחק לקטן יותר.
סיבה נוספת היא הפגיעה בשחקנים. בשנים האחרונות, התפתח המושג שנקרא "וירוס פיפ"א" - שפירושו הוא העובדה שפעמים רבות, שחקנים חוזרים מפגרת הנבחרות ומהטיסות הארוכות עייפים ובכושר לא טוב, מה שגם חושף אותם לפציעות - לא רק במהלך השהות עם הנבחרות, אלא גם אחרי שהם חוזרים למועדונים. השינוי הקיצוני שבין הליגה לבין המשחקים בבית (מה שבעיקר נכון אצל שחקנים שמשחקים מחוץ לאירופה), עלול לפעמים לעלות במחיר כבד - למועדון, וגם לשחקנים שנפצעים למשך פרקי זמן ארוכים.
כמות המשחקים היא גם ככה גבוהה מדי - שחקנים ברמה הגבוהה ביותר לעתים משחקים 60-70 משחקי כדורגל בעונה (כשמחברים את הליגות, משחקי הגביע, ליגת האלופות וכו'). כשאתה מוסיף לזה את הטיסות, לפעמים כמה טיסות בפרק זמן קצר יחסית, ואת השינוי הדרסטי בתנאים שבין לשחק באנפילד לבין לשחק בסנגל - כמעט בטוח שזה, מתישהו, ייגמר עם נזקים. לפעמים מדובר בנזקים קצרי טווח ולפעמים לא, אבל הנזק ארוך הטווח בוודאי נמצא שם.
אז מה בכל זאת עושים? בעיניי, פורמט המוקדמות העתיק צריך להתקצר - ולעבור התאמה למציאות. פיתרון אחד אפשרי הוא לקיים את משחקי המוקדמות ב"קיץ החופשי" - דהיינו, הקיץ שבו אין תחרות בינלאומיות כמו יורו או מונדיאל. צמצום של המוקדמות, והפיכתן לטורניר בינלאומי קומפקטי יותר - תשרת, בעיניי, את הנבחרות ותהפוך את העסק גם לאטרקטיבי יותר, גם תאפשר לנבחרות להגיע בסגל מלא, וגם תייצר יותר תשוקה אצל השחקנים להגיע במלוא כוחם.
ובמובן הזה, ליגת האומות יכולה להוות תשתית נוחה הרבה יותר - והרבה יותר הגיונית מהשיטה הנוכחית. המצב שבו נבחרות מתחרות עם נבחרות אחרות בסדר הגודל שלהן (על פי דרגים), והטובה שבהן עולה לסוג של פלייאוף - היא, בעיניי, יותר ספורטיבית, יותר נוחה וגם הרבה יותר כיפית לצפייה מאשר משחקי המוקדמות הבלתי נגמרים, שהרבה פעמים הם מוצר שקשה לחוות אותו עד הסוף.
מה שבטוח הוא שאבד הכלח לחלוטין על פורמט החלונות הנוכחי. ולו רק בגלל הפגיעה ברצף הטבעי של האוהדים - אלה שסוף סוף, אחרי פגרה ארוכה, יכולים להתאחד שוב עם הקבוצות שלהם, רק כדי לגלות אחרי שני מחזורים ששוב מפסיקים הכל לחודש. ואז עוד חודש. ועוד חודש. כשהאינטרס של הקהל יתחבר עם האינטרס של המועדונים הגדולים (ואיתם גם של הכסף), לא ירחק היום שמועדונים פשוט יטילו וטו על השתתפות בנבחרות. אחרי הכל, המועדונים הם אלה שישלמו מחיר - מקצועית וגם כלכלית - אם הכוכב שלהם ייעדר לחודשיים בגלל תנאי מגרש לקויים.
דווקא מתוך כבוד לכדורגל הבינלאומי, על הרגש האמיתי והאותנטי שיש בתוכו; דווקא בגלל שהמונדיאל האחרון החזיר קצת את הזוהר של המונח "לשחק בשביל הנבחרת"; ודווקא כי גם אנחנו, בתוך ישראל, חווינו לאחרונה את המשמעות של גאווה לאומית דרך הצלחה בנבחרת - הגיע הזמן להחזיר את כדורגל הנבחרות לסקסיות הישנה שלו. הפרדת מסגרות - עכשיו.
