אנחנו חובטים בו, אוהבים לצחוק עליו לפעמים, נהנים מרגעי הקאלט שלו ותמיד מזכירים לעצמנו את המרחק הגדול מהכדורגל שאנחנו רואים באירופה, אבל רגע לפני תחילת הליגה, ופחות מחודש לקראת משחק הנבחרת נגד רומניה במוקדמות היורו, צריך לעצור, להביט בראש מורם על מה שקורה סביבנו, ולהודות - אנחנו בעיצומו של תור הזהב של הכדורגל הישראלי.
זה היה קיץ חלומי עבור הנבחרות הצעירות, שהמשיך את ההישג ההיסטורי בטורניר היורו הקודם של נבחרת הנוער. זה היה קיץ שבו השחקנים הצעירים שלנו הגיעו למקומות עליהם לא יכולנו לחלום בעבר, ולמרות הנטייה המובנת לפעמים קצת להוריד מערכם של אותם טורנירי נוער וצעירה, נראה שהפעם, מדובר בסיפור אחר.
השחקנים שיצאו מאותם נבחרות צעירות נראים בשלים כבר בשלב זה להשתלב בתפקידי מפתח בקבוצות הגדולות של הכדורגל שלנו. ענאן חלאילי נראה מצוין במכבי חיפה, רוי רביבו וגיל כהן הם שחקני ליגת העל לגיטימיים, ואני מרשה לעצמי לשער שם דור תורג'מן ייתן תרומה משמעותית העונה במכבי תל אביב, בטח אחרי עזיבתו של ג'ורג'ה יובאנוביץ'.
אבל הדברים הבאמת מרגשים שקרו הקיץ לכדורגל שלנו, היו המעברים באירופה, ובעיקר שני מעברי ענק. אני מדבר כמובן על מנור סולומון לטוטנהאם, וכמובן המעבר הבלתי נתפס, שהפך רשמית הערב, של דניאל פרץ לבאיירן מינכן. מעברים שיכולים לספר לנו יותר מכל על האמונה האמיתית שיש היום בעולם בכדורגל שלנו.
הציניקנים יספרו לנו שסולומון לא רואה דקות במחזורי הפתיחה באנגליה, אבל כל מי שעוקב אחרי הקבוצות הגדולות בליגה הטובה בעולם, יודע עד כמה סולומון, וגם אנחנו כקהל, נהיה חייבים להיות סבלניים ולתת לו את הזמן. חשוב להזכיר שהישראלי שיחק בכל העונה שעברה בקושי חודשיים של כדורגל נטו. זה הספיק לטוטנהאם להעניק לו חוזה ל-4 שנים. היא מאמינה בו, והיא עוד תשתמש בו. את אותה סבלנות, אנחנו כנראה נצטרך גם עבור פרץ.
המעבר הזה, לתחושתי, קשה יותר לעיכול עבורנו. במהלך השנים ראינו כדורגלנים ישראלים משחקים בכמה קבוצות גדולות בעולם, כאשר ההשוואה המתבקשת היא, כמובן, המעבר של אבי כהן לליברפול שבאותה עת הייתה הקבוצה הטובה בעולם, אך נראה שמעבר לבאיירן מינכן חוצה איזשהו רוביקון שלא באמת חשבנו שכדורגלן ישראלי יכול לחצות, בטח לא במעבר ישיר מליגת העל. גם עם כתיבת שורות אלו, אני לא באמת מצליח להשלים רציונלית עם מעבר מדהים שכזה.
מעבר לקונקסט ההיסטורי שבו שחקן ישראלי, יהודי, עובר למועדון הגרמני הגדול והמפואר ביותר, יש פה הבעת אמון מטורפת בכדורגלן כחול-לבן, וכמובן גם בשחקן שגדל במערכת שהיא מכבי תל אביב. פרט לריאל מדריד, אני לא מצליח לחשוב על מועדון שהתסריט שיחתים שחקן ישירות מליגת העל שלנו, היה נראה לי יותר מופרך.
אנחנו לא יודעים אם דניאל פרץ מגיע להיות שוער ראשון, שני או אפילו שלישי, אנחנו לא יודעים אם מחכה לו תקופת הסתגלות קשה. אנחנו כן יודעים שבאיירן מינכן, המועדון שמנוהל על ידי השמנא והסלתא של הכדורגל הגרמני ואנשי העסקים הגרמניים, שרכש ב-5 השנים האחרונות שחקנים מגרמניה, ספרד, איטליה, צרפת והולנד בלבד (תודה לאורי קופר על הנתונים), עם מערך סקאוטינג שבוודאי יודע להגיע לכל חור בעולם, בחר בשחקן ממכבי תל אביב, מליגת העל הישראלית, והחליט לרכוש אותו בכסף.
פרץ וסלומון הם כמובן הסיפורים הכי גדולים של הקיץ בגזרת השחקנים, אבל בל לנו לשכוח את סתיו למקין שעבר לשחטאר דונייצק, ליאל עבדה שהוא אחד השחקנים הכי משמעותיים בסלטיק, עומרי גלזר שנרכש על ידי הכוכב האדום בלגרד ויעמוד הקיץ בשער של קבוצת ליגת האלופות, וכמובן אוסקר גלוך, היהלום הכי גדול שלנו, שאחרי חצי שנת התאקלמות לא פשוטה ברד בול זלצבורג, רוצה להתחיל להציג את היכולת שראינו ממנו במכבי תל אביב ובנבחרות הצעירות, והבריק במחזור האחרון באוסטריה עם שער נהדר.
אבל האם זה הכל? רחוק מכך. ברק בכר עם היסטריה שלמה סביבו בסרביה, יכול עם קמפיין מוצלח בשלב הבתים של ליגת האלופות להעלות משמעותית את קרנו של המאמן הישראלי, מכבי חיפה שכבר עושה קמפיין מוצלח במוקדמות ליגת האלופות, הבטיחה לעצמה שלב בתים אירופי, והפכה את סמי עופר למגרש אליו לא מעט קבוצות חוששות להגיע, כאשר גם מכבי תל אביב בהחלט פייבוריטית להבטיח שלב בתים בקונפרנס ליג.
יש כנראה הרבה אבות להצלחה שאנחנו רואים בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. העבודה של יילה חוס ובוני גינצבורג בנבחרות הצעירות, ההשקעה האדירה של מיץ' גולדהאר במחלקת הנוער של מכבי תל אביב, זרים טובים יותר ובכסף גדול יותר שנוחתים פה בשנים האחרונות, מאמני הנבחרות הצעירות שהובילו להישגים יוצאי דופן בטורנירים האחרונים, אצטדיון כמו סמי עופר שקבע סטנדרט חדש עבור איך מגרש כדורגל צריך להיראות בישראל ונראה כמו אצטדיון שמקומו הטבעי הוא בליגת האלופות, וכמובן, דור מוכשר של שחקנים, שלא מגיע בכל פעם.
הכדורגל הישראלי רחוק מלהיות במצב מושלם. יש בו עסקנים, פוליטיקה, בחישות, התעסקות מוגזמת בענישה ובתי דין, חוסר הבנה כלפי הקהל וגם לעיתים חוסר אחריות של אותו קהל עצמו כלפי הסובבים אותו, ומצב האלימות במגרשים יכול בקלות להדרדר אם לא יטפלו בו בכלים המתאימים, אבל הפעם, אני בוחר להסתכל על הצד החיובי. אם תור הזהב הקודם של הכדורגל הישראלי, בסוף שנות ה-90, לא הצליח להביא אותו על הארץ המובטחת, טורניר בינלאומי גדול, הפעם, יחד עם שינוי השיטה, החשיפה הרבה יותר לחו"ל, השחקנים שיוצאים לליגות גדולות וקבוצות שמשחקות במפעלים האירופיים על בסיס קבוע, אין לי ספק שזה יקרה. ההווה ורוד, העתיד יכול להיות אפילו יותר.