לראש הממשלה אריאל שרון ז"ל היתה אמירה אחת שהוא נהג להפיץ לסובביו: הפוליטיקה, הוא אמר, היא כמו הגלגל הענק בלונה פארק. לפעמים אתה יורד ולפעמים אתה עולה, אבל הדבר הכי חשוב הוא להישאר על הגלגל. גם אם כרגע אתה במקום נמוך, יום אחד הוא יכול לקחת אותך הכי גבוה שאפשר.
ו"תיאוריית הגלגל" הזו בהחלט תופסת לגבי הכדורגל הישראלי: מועדון משמעותי וחשוב תמיד יכול, בהינתן ההשקעה הנכונה והאנשים הנכונים, לשנות כיוון. בעשור הראשון של שנות האלפיים, למעט הבלחות, מכבי תל אביב נחשבה למועדון מת - קן צרעות של הדלפות, אוהדים שמסוכסכים עם הבעלים, מאמנים שנחשבים לדמויות מוקצות. ואז הגיע מיץ', ואחריו ג'ורדי, ומכבי תל אביב היא מועדון מתפקד וחזק שלוקח אליפויות בשרשרת.
תחשבו על מכבי חיפה של לפני עשור ומכבי חיפה של היום; על הפועל באר שבע חסרת האופק, שתוך פחות מעשור הפכה מקבוצה חסרת משמעות בליגה הלאומית לאלופת המדינה; על הפועל תל אביב שנאבקה על חייה בליגת העל, והמריאה משם לדאבל דורסני. גם הפועל פתח תקווה, מועדון שלקח פה אליפויות בשנות החמישים, נראתה כמו מועדון גוסס בליגה א'. היום, אלפים באים לראות אותה בליגת העל.
כל אחד מהמועדונים האלה נחשב, בשלב כזה או אחר של ההיסטוריה, לגמור - כזה שמת ונקבר, ואין דרך לשקם אותו. אבל כל עוד הקהל היה שם, והתמיכה הקהילתית נשארה - תמיד נמצא האדם שיוכל לחלץ אותה. עניין פשוט של ביקוש והיצע - כל עוד יש אוהדים ביציע, מתישהו תהיה גם קבוצה על הדשא.
אז בואו נדבר על בית"ר ירושלים - המועדון שעליו, כנראה, "כלל הגלגל" מתקיים בצורה החזקה ביותר. בימי חיי, כבר ראיתי את בית"ר פעמיים (לפחות) נמצאת על סף הקפאת הליכים - ובמקביל, ראיתי את אותו מועדון לוקח אליפויות וגביעים. איך זה מתחבר? הדבר היחיד שעבר כחוט השני בין הבעלים שהתחלפו, המאמנים שבאו והלכו והשחקנים ששברו את הלב, היה הקהל. האוהדים שנשארו ביציע והביעו את תמיכתם, כמאמר השיר, גם בתקופות הכי קשות.
כי בבית"ר ירושלים יש כוחות גנוזים שלא תמיד רואים על פני השטח. גם בימים הכי איומים ואפלים שלה, לבית"ר עדיין נשארו עשרות אלפי אוהדים בכל רחבי הארץ (מצפון ועד דרום), שהיו "תאים רדומים". כאלה שיושבים בבית ואוהבים את הקבוצה, אבל לא מבטאים את התמיכה שלהם באופן אקטיבי - כלומר, באים למשחקים או עושים מנוי. אבל כמו בכל קבוצה בארץ, ואולי גם בעולם, מספיקה נגיעה אחת של הישגיות - והקהל הזה ייצא החוצה.
המונח "אוהדי הצלחות" אמנם נתפס בחוגים מסוימים כלעג, אבל בסופו של דבר - כל אוהד, בסופו של דבר, רוצה לראות הצלחה. רוצה להתחבר לקבוצה מנצחת. ברור שהוא נשאר לאהוב גם כשהקבוצה פחות מצליחה, אבל ההתלהבות שמביאים הישגים - מייצרת מעגל. הישגים שמביאים קהל שעוזר להביא עוד הישגים. כך עובד כל מועדון ספורטיבי, ובית"ר במובן הזה אינה יוצאת דופן.
ברק אברמוב בסך הכל סוגר שנה אחת בתור בעלים - אבל הוא הצליח לשנות אווירה. זו לא רק הקבוצה והפגיעה החריגה בזרים (5 מתוך 6), אלא גם צעדים חכמים כמו ההחלטה לאפשר משחקים בשבת בצהריים (פעמיים בית"ר עשה זאת בעונה שעברה, ופעמיים זה נגמר בהצלחה מסחררת - על אף הספקנים). אחרי שנים של אווירה שלילית וצינית, האווירה בבית"ר היתה חיובית - וזה הוביל, במידה רבה, גם לזכייה בגביע המדינה.
2022/23 לא היתה עונה הישגית במיוחד של בית"ר - היא אמנם הסתיימה עם התואר המתוק מכולם, אבל בליגה היא סיימה בפלייאוף התחתון וחוותה כמה פנצ'רים די כואבים (ההפסד הביתי להפועל ת"א בראשם). ועדיין, עצם הנגיעה בתואר והנפת הגביע שינתה את כל השיח בקהל. ככה מקבלים קבוצה ששוברת שיא מנויים, ככה מקבלים את הסולד אאוט המטורף לחלוטין שיהיה נגד פאוק סלוניקי. מתי בפעם האחרונה בית"ר מילאה את טדי לבד? בשביל זה צריך ללכת אחורה, מאוד, בזמן.
וההתנפלות על המנויים והכרטיסים למשחק נגד פאוק צריכה לשדר מסר גם לבעלים: לפני שנה, כשהוא קנה את הקבוצה, הוא ביקש מהקהל - במפורש או שלא - להיות שותף לתהליך. הקהל עשה את שלו, וסיפק את המחויבות שלו עם הכנסה לא קטנה למועדון. עכשיו, יהיה התור שלו גם לעלות מדרגה - ולספק קבוצה תחרותית שתספק את הביקוש הזה. שתניע מחדש את הגלגל - הישגיות שמביאה קהל שמביא הישגיות.
יש לברק אברמוב הזדמנות גדולה בתור בעלים, בעונה העומדת בפתח - להחזיר את בית"ר ירושלים להיות מועדון שמדבר חזק בצמרת. אחרי שנים שבהם זה לא קרה - הוא הצליח להביא תואר משמעותי, כזה שריגש והעיר את הענק הישן שנקרא בית"ר. כמי שעוסק בעסקי המזון, אברמוב מבין משהו על רעב. והוא גם יודע כמה המועדון הזה רעב להישגים. עכשיו, מגיעה המנה העיקרית.
