1. ק"ש. בסופו של דבר, עם כל הכבוד לאשלייה שסיפק המחזור הקודם, הירידה של עירוני קריית שמונה לליגה הלאומית היתה כתובה על הקיר כבר זמן רב. ק"ש הסתובבה כמעט כל העונה באזורים האלה, לא השיגה אף ניצחון ביתי העונה - ובסופו של דבר היתה חלשה מכדי להתמודד עם הליגה של 2023. יש לירידה הזו סיבות מקצועיות - מבחירת זרים לא טובה מספיק, דרך הישראלים שירדו ברמתם ועד המערכת שעמדה ברעש בלתי פוסק מצד הבעלים שלה. אבל האמת הפשוטה היא שכדי להבין את ק"ש, צריך להרים את הראש מהדשא - אל היציעים.
כי קריית שמונה, עם כל הכבוד לאוהדים שכן מגיעים ומעודדים מנשמתם, עלתה למלחמה הזו ללא חיילים. כי בקרב הישיר על ההישרדות - הפועל ת"א אמנם עלתה לדשא עם קבוצה ענייה מכישרון, אבל עשירה ברוח. היה לה את הקהל מאחוריה - יותר מ-12 אלף איש שהגיעו ביום פקודה כדי לעודד ולקרוע את הגרון. אין לנו עדיין את המספרים המדויקים, אבל רק מבט מהיר על היציע - הראה שלקריית שמונה היה הרבה פחות קהל.
ומי שרוצה לדעת את עוצמת ההשפעה של קהל, שיילך לכדור הקרן המכריע - זה שבסופו איתי בן שבת כבש את השער העצמי שהכריע שהפועל תישאר וק"ש תרד. רגע לפני שהישאם לאיוס הרים את הקרן, ראית את שערים 4-5 רועדים מעידוד. היה שם רעב, היה שם רצון ברור לדחוף את הקבוצה הזו להישרדות - גם אם היא בעצמה לא ממש מסוגלת להגיע לשם. ובסופו של דבר, כשהעידוד הוא יציב ועקבי, גם הכדורגל משתנה כתוצאה מכך. אוהדי הפועל תל אביב, כמעט לבדם, השאירו את הקבוצה הזאת בליגת העל.
וזה, כנראה, הפער בין שתי הקבוצות האלה. בסופו של דבר, מאחורי הפועל תל אביב - גם בשנים הכי שחונות ומכוערות שלה - יש בסיס. יש את קהל האוהדים הגדול והעמוק של המועדון, שמסוגל לתת לה גב - רוחני וגם כלכלי - כדי שהיא תוכל לעבור את התקופות הקשות ולהגיע לתקופות יפות יותר. לק"ש אף פעם לא היה את זה.
עירוני קריית שמונה חיה, במשך 13 השנים האחרונות, על הגב של אדם אחד - רב סגולות ורב הון - בשם איזי שרצקי. ורק בגלל יכולותיו הגדולות של האיש, היא החזיקה מעמד עד עכשיו. אבל לאורך זמן, מועדון כדורגל לא יכול להסתמך רק על אדם אחד - גדול וברוך כשרונות ככל שיהיה. היא חייבת שלצד אותו אדם, יהיה גם גוש של אוהדים שיוכל לקחת את העסק כאשר האיש יאבד מכוחו ומהונו (או שסתם יימאס לו), על מנת להעביר אותה לבעל הבית הבא.
אבל במקרה של ק"ש? גם בשנים הכי יפות של המועדון, התקשו לגייס שם קהל גדול ונאמן. קריית שמונה כעיר לא הביעה את אמונה האמיתי בקבוצה שלו; רוב התושבים בה בכלל אוהדים את בית"ר ירושלים. ברגע המבחן, בזמן שבו כל העיר היתה אמורה לצאת החוצה ולהציל את הקבוצה מהישרדות, היו ביציע פחות ממאה איש.
עם כל הכבוד לכל הנתונים הסטטיסטיים שבעולם, בסוף הנתון הזה הוא מה שגרם לכך שקריית שמונה תמצא את עצמה - במוקדם או במאוחר - בליגה הלאומית. כי בני אדם, גם אם הם גדולים מהחיים, הם בסוף רק בני אדם ודינם שייתש כוחם. לאיזי שרצקי נמאס מהקבוצה שלו, מכל מיני סיבות, ובסופו של דבר הוא לא יכול היה לסחוב את העגלה עוד על גבו. וכשהיא נפלה מהגב שלו, לא היה מי שירים אותה הלאה.
2. ריינה. פעם, על החלונות הצידיים שבמכוניות, היתה כיתובית שאומרת ש"האובייקטים שתראו הם קרובים יותר ממה שהם נראים". על אותו משקל, מכבי בני ריינה הוכיחה השנה בליגת העל שהיא חזקה יותר ממה שהיא נראית. מועדון קטן, שלפני שמונה שנים אפילו לא היה קיים באמת, מעיירה של פחות מ-20 אלף תושבים, שהתחיל מסע מטאורי - מג' לב', מב' לא', מא' ללאומית, מהלאומית לליגת העל ועכשיו גם נשאר שם עונה נוספת, כנגד כל הסיכויים.
זה היה פלייאוף מדהים של ריינה. 11 נקודות מתוך 18 אפשריות (61 אחוזי הצלחה, לשם השוואה למכבי תל אביב יש 66%), ומעל הכל - מתוך שמונת המשחקים האחרונים, ריינה ניצחה חמישה והפסידה רק אחד. מועדוני ספורט נמדדים לא בשאלה איזה תוצאות הם עושים באוקטובר, אלא איך הם מגיעים לרגעי ההכרעה. כמה כשירים הם, כמה הם מסוגלים להצליח ולהכריע את העונה לטובתם. מכבי בני ריינה של שרון מימר הגיעה למאני טיים בכושר שיא. חזקה יותר ממה שנדמה, כאמור. הישג מדהים לקבוצה קטנה מעיר קטנה.
ועכשיו - נשאלת השאלה מה ריינה תעשה הלאה. ההיסטוריה מלאה בקבוצות דמויות ריינה שהצליחו לשרוד את העונה הראשונה בליגת העל, אבל לא החזיקו מעמד בעונה השנייה. העונה הבאה תספק להם אתגר גדול מאוד - איך לשמר את הכוח שאפשר להם להצליח. איך לשמור על השחקנים (לפחות על חלקם), ובעיקר לשמר את המערכת המקצועית שעבדה טוב. אלה התשובות שסעיד בסול ושרון מימר יצטרכו לתת הלאה, לקראת העונה הבאה - ואז נוכל לדעת האם ההצלחה המדהימה של ריינה היא טעות סטטיסטית, או משהו שכאן כדי להישאר.
3. חנן ממן. ככל שאנחנו מתבגרים, לרגש הטהור יצא שם רע. דמעות נתפסות כקיטש או כמשהו סנטימנטלי, משהו שצריך להתבייש בו ולא להחצין החוצה. אבל כשחנן ממן ירד מהמגרש, הרגש קיבל מקום. ממן דמע בעת היציאה מהדשא, קיבל אהבה מקרוביו וחבריו - ובעיקר, נתן את הכבוד לאנושיות.
כי בעולם שאנחנו חיים בו, היכולת להחליט שהלב לא מאפשר לך להמשיך - היא משהו שקשה לתפוס. הציפייה מספורטאים הם להיות גלדיאטורים - כאלה שלא רואים עליהם את הסבל, שממשיכים וממשיכים וממשיכים עד שהגוף שלהם פיזית כבר לא יכול לעמוד. אבל מדי פעם, הספורט נותן לנו תזכורת שיש גם קיום אלטרנטיבי - שלא חייבים לרדוף תמיד אחרי הניצחון, אלא אפשר וצריך גם להקשיב ללב - ולהבין מתי זה הזמן להרים ידיים.
כי פיזית, ייתכן שחנן ממן יכול היה להמשיך לשחק. גיל 33 הוא לא גיל של סוף עבור כדורגלנים - אנחנו רואים סביבנו שחקנים שמגיעים אל סף ה-40, ולעתים גם עוברים אותו. אבל שאריותיה של הפציעה הקשה שממנה סבל, וכנראה גם כמה דברים שממן עבר בחייו האישיים, לא אפשרו לו להמשיך הלאה. אז הוא אזר אומץ, ושם את הסוף. לא רצה להתבזות ולעשות משהו כשהוא לא מאמין בו בלב שלם.
הפרישה של חנן ממן היא לא רק סוף לקריירת כדורגל נפלאה - כזו שבה הוא כבש אינספור שערים יפים, שימח אלפים, זכה באליפות ואפילו היה שחקן העונה - היא גם שירות טוב להזכיר לכולנו שבסוף, מאחורי הגופייה או האפודה, יש בני אדם על המגרש. והיופי של הספורט הוא היכולת להתחבר לבני אדם כבני אדם. מוכשרים, מרגשים - אבל לא מושלמים. וממן, דווקא בגלל חוסר השלמות, היה הכי גדול שיש.
המנצח: שרון מימר. בכתבה שנראית נבואית בדיעבד, ידידי, רעי ושותפי לפודקאסט "הקונצרט" רועי ויינברג דיבר על קרוסלת המאמנים - המאמנים שמוצאים לעצמם תחנות שונות חדשות לבקרים. בערב היום שבו פורסמה הכתבה, מימר השיג ניצחון משמעותי - והוכיח שהוא שווה יותר מאשר התדמית שלו. ההישג של ריינה, שלעתים נראתה כמו קבוצה מפורקת ממש - כזו שאין לה תקומה, שייך לאנשים רבים אבל בעיקר לו. שהצליח לגבש את החלקים השבורים, לבנות קבוצה שתעמוד טקטית מצוין, כזו שתנצח את כל משחקי ההכרעה - ותישאר בליגה, גם כשאף אחד לא חשב שזה יקרה.
המפסיד: סלובודאן דראפיץ'. וממי שמניותיו עלו, למי שמניותיו ירדו מאוד השנה. המאמן הסרבי נמצא איתנו לא מעט זמן, אבל נראה שהעונה הזו פגמה מאוד במותג שלו. עונה שהתחילה כשקפץ לג'וב בהפועל תל אביב, ועזב אותה אחרי פחות מארבעה חודשים - ואז חזר לקריית שמונה, שממנה פוטר בסוף העונה שעברה בצורה עצובה, כדי לרדת איתה ללאומית. דראפיץ' הוא עדיין מאמן כדורגל טוב; רק לא מזמן כולנו ראינו את זה. אבל בעולם הכדורגל המוטרף שלנו, לפעמים עונה אחת גרועה יכולה לפגוע ללא היכר. תשאלו את ניר קלינגר, שמאז העונה שעברה נשאר בבית. דראפיץ' יצטרך למצוא את דרכו במועדון אחר, ולנסות לשקם את מה שנהרס. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שזה לא יהיה קל.
המספר החזק: 7. שבע זה תמיד מספר חזק ("בובה של מספר", אם תשאלו את הבאבא בובה) - אבל עוד יותר חזק במקרה של מארק קוסטה. שמונה שערים הוא כבש העונה עבור מכבי בני ריינה, מאז הגיע אליה בינואר - שלושה מהם הובקעו בפלייאוף, וכל השלושה היו שערים שהביאו נקודות. שער שוויון בתוספת הזמן נגד סכנין שהציל נקודה, שער ניצחון נגד הפועל תל אביב בבלומפילד - והפנדל שכבש אתמול נגד בית"ר. שבע נקודות שקוסטה חתום עליהן, מתוך 11 שריינה עשתה בכל הפלייאוף. לפעמים, החתמה אחת יכולה להציל עונה שלמה. וכזו הייתה ההחתמה של החלוץ מהונגריה.
השם החם: ניסו אביטן. זוכרים את הדיבור על המאמנים שעונה אחת יכולה לפגוע בהם? הדוגמא הכי חיה היא זו של ניסו אביטן. עונת 2019/20 היתה עונה מהגיהנום עבור אביטן - כזו שהתחילה עם מה שהיה אמור להיות הצעד קדימה בהפועל תל אביב (ונגמר מהר מאוד), ואחר כך מפלה גם בהפועל רעננה. מאז, הוא לא התאושש - עבר בלא מעט קבוצות, ולא הצליח באף אחת מהן. החזרה שלו לחדרה היא אמנם סתימת חור (אף מאמן לא יכול לממש תפיסת עולם בשני משחקים), אבל יכול להיות שדווקא החזרה למועדון שאותו עזב - תוכל לשמש המראה מחדש לקריירה שנקטעה.
אל תשכחו את: חמאדה סאלם ומוהנד שלבי ז"ל. שני כדורגלנים ערבים מהליגות הנמוכות שנרצחו בסוף השבוע. פעמים רבות אנחנו מדברים על הכדורגל בתור "מראה של החברה", כזו שבמסגרתה אפשר לקבל הצצה לתופעות חברתיות עמוקות. במקרה הזה, המראה שבורה לחלוטין; הדרך שבה הם נכנסו אלינו לתודעה קשורה למקצוע שלהם, הכדורגל, ושוב הענף הזה מצליח לשפוך אור על תופעת הרציחות במגזר הערבי, כזו שבדרך כלל לא מופיעה על הרדאר של הציבור הישראלי הרחב. ההיסטוריה הישראלית מלמדת שאת השמות שלהם כנראה נשכח כבר בקרוב. אבל לי רק נותר לקוות שאולי עוד אזכור שכזה, יזכיר לכלל החברה הישראלית שהבעיות האלה עוד כאן. והן כתם לא רק על החברה הערבית, אלא על מדינת ישראל כולה.
