1. מכבי חיפה. בכדורגל, כמו בהרבה תחומים אחרים בחיים, זמן הוא דבר חשוב. הוא מאפשר לנו לראות בבהירות דברים שלא ראינו כשהיינו מרוכזים בפרטים הקטנים והלא חשובים. וכך, גם בכדורגל; עונת אליפות היא כמו כל חפץ אחר שקיים בעולם - אם תצפו בו דרך מיקרוסקופ, תוכלו למצוא בקלות את כל החיידקים והמזיקים והדברים שלא הייתם מאמינים בכלל שהייתם מוכנים לשכב עליו כל לילה במיטה.
בזום אין, העונה של מכבי חיפה (בוודאי השבועות האחרונים שלה) נראית כמו דשדוש אחד ארוך. משחקים ארוכים ובלתי נגמרים שבהם כוח האש המטורף שיש לירוקים מהכרמל לא ממש בא לידי ביטוי; הרבה שחקנים עם המון כישרון - שרי וחזיזה ואצילי ודיא סבע ופיירו ודין דוד עולה מהספסל - שבסופו של דבר גומרים משחק ב-0:1, או ב-1:2, שמשאיר טון קצת חמוץ בפה. וזה לגמרי הגיוני; גם אתמול (שבת), במשחק העונה נגד הפועל באר שבע, חיפה היתה הקבוצה הפחות טובה.
אבל אז, מגיעה השאלה האמיתית - והיא איך נזכור את עונת 2022/23. האם נזכור אותה לפי המשחקים הקטנים והמעידות בדרך, או שנזכור את התמונה הגדולה: מכבי חיפה קרובה מאוד להפוך להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שלנו (מתוך שש קבוצות שונות שהגיעו למעמד) שמצליחה להגיע לשלב הבתים של ליגת האלופות, ולקחת אליפות, בעת ובעונה אחת. והיא עושה את זה בסטייל, בפער גדול, לא בגניבה של הדקה ה-90 או בסיוע של שיטת משחקים כלשהי.
מכבי חיפה של 2023 היא אולי לא הכי טובה שיכולנו לדמיין, ואולי לא עומדת במבחן מול הקבוצה שהיתה לנו בראש כשחיברנו את סכום חלקיה - אבל זה לא המבחן שאיתו היא נדרשת להתמודד. המבחן היחיד שלה הוא מבחן המציאות - הרגע שבו היא עולה מול קבוצה יריבה למגרש, וצריכה לנצח מספיק פעמים ולהיות אלופה. ואת המבחן הזה, ככה זה לפחות נראה עכשיו, היא הולכת לעבור בהצטיינות.
2. הפועל באר שבע. גם המקרה של הפועל באר שבע מצריך מאיתנו מעט פרופורציה; באר שבע, בסופו של דבר, נאבקה בעונה הזו מול שני מועדוני כדורגל מפלצתיים, עמוסים בכסף וקהל, והיתה יכולה להם. אחד מהם היא אפילו, בסבירות גבוהה מאוד, תעבור בטבלה - שנה שנייה ברציפות. דווקא בגלל שהיא לא חזקה כמו היריבות שלה, העובדה שב"ש שומרת על המקום השני וממשיכה לשחק כדורגל אמיץ ומעניין ויצרני - היא מעוררת כבוד.
ובכל זאת, קשה שלא להתעלם מתחושת ההחמצה שעוברת על הפועל ב"ש בימים האלה. גם אתמול, כמו בביקור הקודם שלה לפני שלושה חודשים, היא הגיעה מול מכבי חיפה - בבית שלה - ושיחקה הרבה יותר טוב. שלטה יותר בכדור, הגיעה ליותר מצבים, היתה הרבה יותר "במשחק" - מאשר חיפה, שרוב הזמן היתה פאסיבית והתמקדה בהחזקת מעמד. אז איך, לעזאזל, כל השליטה הזאת לא הגיעה לשערים?
להפועל באר שבע יש, באמת, הכל: יש לה קהל גדול ותומך, יש לה אצטדיון ביתי נפלא, יש לה בעלים ומערכת חזקה מסביב, יש לה מאמן אהוב ומוערך שמתאים בול אליה והיא אליו. יש לה שוער טוב, הגנה חזקה, קישור אגרסיבי - ורק דבר אחד חסר. מישהו שיצליח לשים את הכדור ברשת. חלוץ מרכזי מוביל.
למעשה, מאז העזיבה של בן שהר לאפואל ניקוסיה - ב"ש לוקה בעמדה הזאת. היא ניסתה להכניס לעמדה הזאת את יוג'ין אנסה, אחר כך את רוקאביצה, אחר כך את סלמאני שהגיע בסכום גבוה, עכשיו את קלימלה - ואף אחת מהאופציות האלה לא באמת עבדה. התחושה היא שבאר שבע היא מכונת כדורגל שיודעת לעבוד טוב, אבל חסרה את מה שיש למכבי חיפה ומכבי ת"א - חלוץ שיכול לדבר במספרים. ייתכן מאוד שהשלמת הפאזל הזה היא זו שתהפוך את באר שבע מקבוצה שמקבלת מחמאות - לקבוצה שלוקחת תארים.
3. גרינפלד. לילה סוער היה לנו בסמי עופר, כמו תמיד במשחקים האלה בין מכבי חיפה להפועל ב"ש. עם השנים, מלבד העובדה שזה הפך להיות משחק מאוד נצפה ומאוד חזק ברמה המקצועית, התלווה למשחק הזה גם משהו קצת אלים - האווירה בין הקבוצות היא מאוד לא נעימה, רצופה בפרובוקציות מכל הצדדים ונדמה שבכל משחק מחכה לנו קטטה אחת לפחות.
לא פעם, גם אני, כתבתי כאן על האחריות של השחקנים להפיכת המשחק הזה לכל כך מתוח - אבל במתח הזה אשמים לא רק השחקנים. בסיטואציה כל כך רגישה, שופט המשחק צריך לדעת איך להתנהל בחוכמה ולנסות למתן את העסק. להרגיע את הקהל מסביב ואת השחקנים עצמם. האם גרינפלד הצליח במשימה הזאת? קצת קשה לעשות את זה כשאתה עסוק כ"כ הרבה פעמים בוויכוחים קטנוניים, ולא בניהול המשחק באמת.
כך יצא שבעוד צ'ארון שרי לא קיבל כרטיס צהוב על סטירה שהוא נתן למיגל ויטור, מי שכן קיבל צהוב היה מריאנו בריירו על ויכוח עם השופט. גרינפלד היה מודע לאווירה המבולגנת גם ככה שיש סביב המשחק, לקהל שבא רעב למהומות, לשחקנים שרק מחכים לצ'אנס להתפרץ אחד על השני - ונראה שבעיקר הגביר את המהומה במקום לכבות אותה. חבל - אבל זה שיעור שהשופטים הבאים יצטרכו ללמוד.
המנצח: פרנטזדי פיירו. איך שלא תהפכו את זה, הוא המנצח הגדול של השבת. פיירו הוספד לא מעט, כולל בקטע יותר הומוריסטי - אבל מרוב בדיחות קצת שכחנו שזרים, ובוודאי חלוצים זרים, לא תמיד מתאקלמים מהר בכדורגל שלנו. פיירו אמנם הגיע על משטח של סכום מאוד גבוה, שהרים באופן טבעי גם את הציפיות, אבל בסופו של דבר הוא מתמודד עם קשיים שזרים אחרים מתמודדים איתם. ופיירו, בסך הכל - ובוודאי ביחס לביקורות, עושה את שלו. 12 שערים בכל המסגרות, ולא מעט שערים חשובים (השוויון מול בית"ר, השער אתמול - ועל הצ'מפיונס אין מה לדבר). גם איתו אפשר לתת קצת יותר אורך רוח. הוא לפחות הרוויח אותו ביושר, עם שער שהביא הרבה יותר משלוש נקודות.
המפסידה: מכבי נתניה. כי היהלומים חגגו בצדק את שני ההישגים הגדולים - העפלה לפלייאוף העליון ולחצי גמר הגביע, אבל משהו קצת התפנצ'ר בעונה הזאת. מאז הניצחון בסמי עופר על מכבי חיפה, לנתניה היו ארבעה משחקים - מהם שלושה הסתיימו בהפסד ועוד אחד בתיקו. לנתניה יש עוד חמישה משחקים ארוכים עד הרגע שבו היא תצטרך להיות שוב בשיאה - בחצי גמר הגביע, נגד אותה מ.ס. אשדוד מאתמול. בקצב הזה, היא עלולה להגיע למשחק הזה בכושר הלא נכון.
המספר החזק: 14. אם רוצים להבין את סוד הכוח של מכבי חיפה, לכו אל משחקי הבית שלה. מתוך 15 משחקים שהיא קיימה בליגה בסמי עופר - חיפה של בכר ניצחה ב-14 (רק משחק אחד הסתיים בתיקו - ה-0:0 מול מכבי בני ריינה). בסך הכל אחוזי הצלחה של 95%. בשתי עונות האליפות האחרונות, מכבי חיפה השיגה 14 ניצחונות ביתיים כל העונה. עכשיו היא כבר השיגה את הנתון הזה - בדרך, אולי, לשבור עוד שיא בעונה בלתי נתפסת.
השם החם: ערן זהבי. לטוב ולרע, זהבי הוא האישיות הכי מעניינת בכדורגל שלנו - וזה בלט גם כאשר דנו על הנבחרת, שכזכור שיחקה בלעדיו. אתמול, בטדי, הוא שוב חווה ערב לא משהו מבחינת המצבים - אבל בסוף סיים את זה עם שער אופייני. שער 17 העונה לזהבי בליגה, ו-23 בכל המסגרות. נתונים מדהימים לחלוץ של מכבי תל אביב, שמוכיח שוב שלא נס ליחו - וששווה לספור אותו, גם בשיחה על שחקן העונה.
אל תשכחו את: יעקב בריהון. כי את יעקב בריהון אי אפשר באמת לשכוח. בריהון הוא לא מסוג השחקנים ש"פורצים" את הדרך, למרות שפעם אמרו עליהם שאולי הם יפרצו. בריהון, נדמה לי, התרגל להיות הפרח הנדיר הזה - שפורח בסוף העונה. זה שלא "נותן תוצרת" כל שבוע, אבל פעם ב... אתה יכול לראות אותו מלבלב באצטדיון הי"א. הוא יכול להיעלם מהתודעה חודשים, להישכח מלב, ואז לפרוץ ברגע אחד עם שער יפה - כמו זה שכבש אתמול נגד מכבי נתניה. ואפשר להעריך גם את אלה שלא מופיעים שבוע אחרי שבוע אמנם - אבל כשהם מופיעים, יודעים לתת הופעה שלא תישכח. כמו יעקב בריהון.
