גם בהיסטוריה של מועדון הפכפך ומלודרמטי כמו בית"ר ירושלים, קשה לזכור כזה שינוי דרמטי. מי זוכר שלפני פחות מתשעה חודשים, היתה אפשרות אמיתית להקפאת הליכים - וההתאחדות לכדורגל ממש הוציאה מכתב שלפיה בית"ר יורדת לליגה הלאומית. מבור התחתית ההוא, עברנו ב"קאט" שקשה להסביר - לחגיגות המרהיבות של אתמול, אחרי העפלה ראשונה לגמר הגביע מזה חמש שנים.
יש לניצחון הזה הרבה סיבות מקצועיות, אבל לדעתי - בראש ובראשונה - מדובר בניצחון למה שכבר הרבה זמן לא היה בבית"ר: רוח חיובית ואופטימית. משהו שלא באמת היה בתקופת משה חוגג, אפילו לא בתקופת אלי טביב (שבסופה בית"ר הגיעה בפעם האחרונה לגמר) - תחושה שהקהל מחובר לקבוצה ותומך בה, שהשחקנים הם יחידה אחת ושההנהלה נותנת גב לעבודה המקצועית ושקט תעשייתי. כמובן שהמצב של בית"ר הוא מורכב - תמיד הוא היה כזה, מלא במהמורות ובמכשולים שמונעים מבית"ר להתקדם באמת. אבל בתוך הסיטואציה הזאת, יש סמליות בלילה של ה-3 במאי. הוא ממחיש את הדרך הארוכה שנעשתה עד הנה.
ולצד כל אלה, זה היה לילה גדול ליוסי אבוקסיס - שרושם עוד הישג בקריירה הארוכה שלו. כן, עדיין אין גביע (והוא יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי להשיג אותו), אבל עצם הניצחון הזה מול מכבי תל אביב מוכיח משהו על היכולות שלו כמאמן - אחרי כמה שנים לא קלות. זה התחיל בעזיבה של הפועל ב"ש, נמשך בחזרה לבני יהודה, ירידת הליגה והכישלון הצורב בלאומית, אבל אז הגיעה בית"ר - דווקא בית"ר שהיחסים שלו איתה היו מורכבים מאוד, ופתחה אצלו משהו חדש, שאפשר לקריירה שלו שוב לנסוק. בעונה שעברה, הוא הצליח להשאיר את בית"ר בליגה בתנאים קשים מאוד, העונה הוא לקח קבוצה שהיתה מפורקת לחלוטין בקיץ לגמר גביע וכמעט לפלייאוף העליון.
והתצוגה הגדולה של אבוקסיס הגיעה, בעיקר, כי ידע ללכת "נגד הקונספציה" - בניגוד מפורש למה שחשבו עליו, לתדמית שייצר לעצמו. כולם חשבו שאבוקסיס ישחק הגנתי - שיעמיד מבצר מפואר מול ההתקפה המכביסטית, ינסה לעקוץ מדי פעם ו"לגנוב" את המשחק. אבל המאמן הבין היטב את הסיטואציה שלו - וכמו כל מאמן גדול בהיסטוריה, ידע להתאים את עצמו לתנאים שיש לו. הוא הבין שבית"ר לא באמת יכולה לשחק "בונקר"; שגם אחרי השדרוג ההגנתי יחסית שעשתה ינואר, עדיין מדובר בקבוצת הגנה לא טובה. בחמשת המשחקים האחרונים עד חצי הגמר, היא שמרה על רשת נקייה רק פעם אחת - והיא ספגה הכי הרבה שערים בליגה חוץ מסקציה נס ציונה.
אז אם היתרון היחסי הוא לא ההגנה, אבוקסיס הלך על מה שיש לו - וזו ההתקפה. מכבי ת"א ציפתה ממנה למשחק אחר, אבל בית"ר באה לתקוף - והסתמכה על התקפות המעבר והחולשה היחסית של קראנקה באמצע (מה שהיה פעם שיא העוצמה של הצהובים). נדמה שבכל פס קדימה, בכל פעם שבית"ר הצליחה להחזיק בכדור - היא שלחה אותו כמה שיותר מהר לטראזי תומא, שהניע את הכדור מצוין והגיע ביתרון מספרי להתקפה מסוכנת. ברוב המקרים, מרגליו של "המאסטרו".
ירדן שועה לא חתום על אף אחד מהשערים שבית"ר כבשה הערב, אבל לצד תומא - כנראה שאין מישהו ש"הביא" את הניצחון יותר ממנו. שועה היה כלי הנשק היחיד שבו בית"ר יכולה היתה להתחרות בסוללת הכוכבים של מכבי ת"א, ואבוקסיס ניצל אותו עד תום - בעיקר סביב היכולת גם שלו להשתנות. לא רק מחוץ למגרש, בכך שהשאיר את השטויות בצד והתמקד בכדורגל, אלא גם על המגרש - ההפיכה שלו מחלוץ שמחפש את השער, לשחקן שמשחק טיפה אחורה אבל רואה את המשחק בצורה פנומנלית ושולח מסירות מהממות לעבר ההתקפה. שני השערים הראשונים, כולל השער שלמעשה הכריע את המשחק, עברו דרך הרגליים שלו קודם כל.
זו עונה גדולה לשועה, ששוב מוכיח כמה לפעמים אנחנו ממהרים להספיד. כמה ה"כאן ועכשיו" לפעמים מסתיר לנו את התהליך. בניגוד לתדמית, שועה מעולם לא באמת היה פספוס, כי יש לו המון כדורגל לפניו. והמשחק הזה, נגד אחת הקבוצות הטובות בישראל, רק ממחיש כמה שועה הוא עוד שחקן בהתהוות - שחקן שיכול לזרוח ולהגיע לדברים יפים. החיבור של שועה עם בית"ר ירושלים, שהתחיל בתקופה די עצובה בקריירה שלו, הפך לרומן מלבלב - ובזכות היכולת הנפלאה שלו, היא תשחק בגמר בסוף החודש.
ובכלל, כל הסיפורים סביב בית"ר ירושלים של העונה מעידים על העוצמות הכמוסות שיש במועדון הזה. היכולת שלו, עדיין, גם היום - להעלות את הערך של דמויות שכבר חשבנו שהלכו לאיבוד. תחשבו רגע על השלישייה הקדמית של הירושלמים - זו שמצליחה כל כך העונה (אספרייה וניקולסקו עם 15 שערי ליגה, שועה עם 16 בישולים - לא כולל הגביע). כל שלושת השחקנים שלו, רק לפני שנה או שנתיים, נחשבו לשחקנים אבודים; כאלה שאין להם תקנה. אספרייה סבל כמגן ימני בהפועל ב"ש, ניקולסקו הוצע לחצי ליגה ואף אחד לא חשב להרים אותו, ושועה? אתם זוכרים.
אבל יש משהו בחיבור הזה לבית"ר, לקהל הגדול ולכוחות החיוביים והיצרניים שיש בו - שהאיר אותם מחדש. שאפשר להם להתבטא בצורה טובה יותר, לשחק כדורגל טוב יותר ובעיקר להרגיש יותר טוב. כי האווירה בבית"ר השתנתה מהותית - מקבוצה ש"הורגת" שחקנים, שיכולים להגיע אליה שמות גדולים אבל תמיד זה ייגמר באכזבה (אלירן עטר זו דוגמא מצוינת), לקבוצה ש"מחייה" אותם. שמחברת שחקנים שלא הצליחו להשתלב במקומות אחרים, ומוציאה מהם את כל הטוב שיש.
וגם הקהל, במובנים מסוימים, ידע להשתנות. פתיחת עונה כמו של הירושלמים ב-2022/23, פעם, היתה גורמת לשריפת צמיגים בבית וגן. אבל הקהל של בית"ר ידע לעמוד מאחורי הקבוצה (ברוב המקרים), ולהבין את המצב (רוב הזמן). אם נשים בצד את הנאום המביש של "לה פמיליה" לשחקנים, הקהל של בית"ר הביע את אמונו בקבוצה גם בתקופות קשות. והסבלנות היחסית שלו, אפשרה לבית"ר לבנות את עצמה מחדש - לחבר חתיכה אחרי חתיכה בפאזל, ולהגיע לתמונה המרהיבה של אמש.
יש לבית"ר ירושלים משחק גמר - והוא יהיה משחק גמר קשה, נגד קבוצה עדיפה. מכבי נתניה תגיע למעמד הזה רעבה לא פחות, עם מועדון שנמצא במצב בריא יותר ועם חבורה של שחקנים איכותיים שרק מחכים להניף גביע. אבל האירוניה ההיסטורית היא שבית"ר חזרה למה שהיתה בימים הכי יפים שלה: אנדרדוג. קבוצה שאולי לא מגיעה לדברים יפים בליגה, אבל מבינה שהגביע הוא ההזדמנות שלה לחוות תהילה. המשימה אולי תהיה קשה, אבל בית"ר הוכיחה העונה שהיא מסוגלת להגיע רחוק ממה שמישהו אי פעם חשב.
גם מול מכבי נתניה קיימים פערים ברורים - על המגרש וגם בקומת ההנהלה. ועדיין, אחרי אתמול - קשה להמר נגד בית"ר. וזה אולי ההישג הכי גדול שלה בעונה ההפכפכה והרגשנית, שעברה על המועדון הכי רגשי בישראל.
