הטבע האנושי, ובטח בספורט, הוא לזכור ולנתח את התקופה האחרונה. לכל אחד מאיתנו יש נטיה להתמקד ברצף האחרון ובעיקר להתגעגע ״לתקופות ההן״ של הכדורגל המרגש. אבל זה לא הוגן במקרה של מכבי חיפה. כי אם ננתח את האלופה הירוקה של פוסט פגרת המונדיאל (שלושת החודשים האחרונים), בו היא שיחקה כדורגל בינוני מלווה בתוצאות מצוינות, נפספס את הסיפור הגדול. אנחנו עלולים בטעות להגדיר את האליפות הזו כעוד אליפות שלא נזכור בזכות הכדורגל הסוחף. אבל זהו שקר. כי יש פה סיפור ענק. אליפות ענקית. שלישית ברצף. תוך כדי קמפיין אלופות. לראשונה בהיסטוריה.
זו אליפות של חבורת ווינרים, ששיחקו כמות משחקים לא הגיונית בקנה מידה ישראלי. למעלה מ-50 משחקים, שכוללים קמפיין עלייה אינטנסיבי לליגת האלופות ועוד משחקים בקצב מטורף נגד פ.ס.ז', בנפיקה ויובנטוס. פעמיים. בתוך רכבת הרים פיזית, מקצועית, מנטלית. זו אליפות של קבוצה שאיבדה תוך כדי העונה את המנהיג שלה בהגנה. בוגדן פלאניץ'. את הקפטן והמנהיג שלה בקישור. נטע לביא.
ועדיין, הצליחה לייצר משחקים גדולים בליגה בחלק הראשון של העונה. עדיין, הצליחה לייצר משחקים גדולים בליגת האלופות. עדיין, הצליחה לנצח, לנצח ולנצח בחלק האחרון של העונה, למרות העומס בראש ובגוף. אז אם צריך להגדיר את הקבוצה הזו העונה, היא פשוט קבוצה מנצחת. בכל סיטואציה היא ממוקדת בזה.
ולכן, הסיפור הספורטיבי האמיתי הוא שמדובר באחת השושלות הכי מרשימות של המועדון הירוק. שושלת כזו ששנה אחרי שנה שברה עוד תקרת זכוכית גבוהה שהעמידו קבוצות העבר המפוארות של המועדון. קודם אליפות. ואז אליפות ושלב בתים בקונפרנס ליג. ואז אליפות ושלב בתים בליגת באלופות. וואו.
הסיפור הספורטיבי האמיתי הוא שיענקל'ה שחר, אחרי עשור במדבר הספורטיבי, שבו עשה ניסויים של אלכימיה בשרשרת המזון של המועדון (מנהלים ספורטיביים זרים לא מתאימים/כוכבים שבעים שחוזרים מחו"ל/מאמנים שלא מבינים את מהות המועדון/צוותי אימון מאולתרים), הצליח לחבר צוות ישראלי משובח שכלל את גדול המאמנים הישראלים בדור הזה, עם מנהל ספורטיבי שנבנה בתוך במועדון, דרך מספר תפקידים, ומבין את האיזון הנדרש בין בעלים תובעני למאמן איכותי. סביבם נבנה צוות מקצועי דומיננטי, שהשלים את ברק בכר בצורה מצוינת.
הפסיפס האנושי האיכותי הזה הביא לתוצאה החשובה שהיא בניית DNA של כדורגל התקפי, תוך שילוב שחקני בית. זרים ומתאזרחים שמייצרים עוצמה גבוהה מהסטנדרט הישראלי. האתוס של מועדון מכבי חיפה.
הסיפור הספורטיבי האמיתי הוא הקהל העצום והעוצמתי שהגדרתו כשחקן ה-12 בסמי עופר היא מדויקת להפליא עבורו. גם במשחקי החוץ. זה אותו קהל שנכנס לפני עשור לשפל של כישלונות ואכזבות בסמי עופר, אבל המשיך בכל התקופה הזו להגיע לאצטדיון האדיר הזה, ובנה את העוצמות והבסיס למופעים ולמפגני העידוד שמרעידים את אזור חיפה כל משחק בית. ולא משנה מי היריבה.
לכן, כשזו המעטפת והסביבה, עומר אצילי, שהתקשה מאוד בתחילת הדרך, מצליח במשך שנתיים לייצר מספרים של דאבל דאבל: שערים ובישולים. לנצח משחקים במאני טיים. ולהרשים יותר אפילו מתקופתו במכבי ת"א, שבה הצטיין.
זה ברור לכולנו. ברק בכר הוא אגדה בהתהוות. לא היה ואולי לא יהיה מאמן כ"כ צעיר שהשיג את כל המטרות והמפעלים האפשריים בכדורגל שלנו. ובשלוש קבוצות שונות. הוא אחראי כבר על שתי שושלות של קבוצות מפוארות שלקחו שלוש אליפויות ברצף. הפועל באר שבע ואז מכבי חיפה. תוך כדי הנחיל כדורגל התקפי בכל מחיר, כמעט.
שינויי המערכים, ניהול הסגל, היושר והכנות, האותנטיות והשקט שלו גם כשדברים נראים מסובכים, באמת מעוררי השראה. היכולת שלו להקיף את עצמו באנשי מקצוע מעולים, סמכותיים ודעתנים כדי לשפר את עצמו היא מעלה שאין כמוה.
ומה נוסיף על השחקנים האלה של מכבי חיפה? הם נכנסו העונה הזו לספרי הזהב של המועדון. כמעט כל אחד ואחד מהם התקדם וגילה על עצמו שיש לו יותר ויותר יכולות. אחרי שתי אליפויות ועונה כ"כ קשה, הם מנצחים שוב ושוב עם הלשון בחוץ ומביאים אליפות שלישית. להוריד את הכובע.
ליענקל'ה שחר השנים האלה הכניסו אנרגיה מחודשת וגאווה עצומה. בזה אין ספק. ועכשיו כשברק בכר, שחתום על השושלת הזו, יתעורר בבלגרד לאתגר הגדול בקריירה שלו, יענקל'ה וגל אלברמן יצטרכו למצוא את המאמן הבא וצוות השחקנים שמספיק רעב ואיכותי כדי לחלום על עוד שושלת.
הסיפור של מכבי חיפה הנוכחית כבר חקוק בספרי ההיסטוריה של הכדורגל שלנו. לייצר שושלת חדשה? מכבי ת"א והפועל ב"ש יספרו לחיפאים כמה זה קשה.
