נתחיל, כרגיל, מהסוף: יכול מאוד להיות שאייטור קראנקה לא צריך להיות מאמן מכבי תל אביב. בסופו של דבר, כשאתה עובד במועדון תחרותי - בטח למועדון שאפתני כמו מכבי - אתה נמדד על שורה תחתונה, והשורה התחתונה היא שמכבי ת"א - בסטנדרטים שלה - עברה עונה לא טובה. היא סיימה רק במקום השלישי, שמונה נקודות מאחורי מכבי חיפה ובלי אף תואר. במונחי מכבי ת"א, מדובר בכישלון - וקראנקה אחראי לפחות על מחציתו. עדיין לא ברור מה תהיה ההחלטה של ההנהלה (ושל בן מנספורד), אבל ההחלטה להיפרד מקראנקה ולהביא מאמן אחר תהיה מובנת.
יחד עם זאת, ההתמקדות בקראנקה כמקור כל החוליים, והמחאה המשוגעת כלפיו (הקללות בספרדית במשחק האחרון באשדוד והשלט נגדו בכניסה לקריית שלום) אינה רק מוגזמת - היא נראית לי כמו סוג של הסחת דעת מהבעיות השורשיות שיש במערכת. כאלה שגדולות הרבה יותר ממאמן שנמצא כאן בסך הכל חצי שנה. כן, המאמן הבאסקי לא ממש עזר לעצמו; אבל זו תהיה טעות לחשוב שפיטוריו, ודמות אחרת שתיכנס לנעליים שלו (בין אם זה יהיה מאמן זר או ישראלי), תהיה המזור המוחלט לכל הצרות.
בסופו של דבר, קראנקה היה צריך להתמודד עם מצב שנכפה עליו. זו לא קבוצה שהוא בנה, זו קבוצה שהוא קיבל לידיים במצב לא משהו. כבר כשהוא הגיע (אחרי המחזור ה-16, ב-4 בינואר 2023), הצהובים היו במינוס של שש נקודות מתחת למכבי חיפה - אבל מעל הכל, עברו שינוי לא קל עם העזיבה של ולדימיר איביץ', שהגיעה בפתאומיות והכניסה את כל המערכת לסחרור. תוסיפו לזה גם את העובדה שאוסקר גלוך, שבתחילת העונה (עד כמה שמוזר להגיד את זה על ילד בן 18) היה שחקן מפתח בהרכב של מכבי, עזב בינואר - ולא הובא לו מחליף אמיתי, ותקבלו את הסיטואציה הבעייתית מראש שהמאמן נכנס אליה.
לא קל להרים מערכת במצב כזה. לא קל להיכנס תוך כדי תנועה לקבוצה מאוד מגובשת וחדר הלבשה חזק כדמות חדשה שצריכה לנהל את העניינים. קצת כמו שלשחקנים זרים לוקח זמן להתאקלם במדינה חדשה, גם מאמנים זרים צריכים לפעמים זמן כדי להבין היכן הם נמצאים. ובדרך, הם גם עושים טעויות. ההתחלה של קראנקה מאוד הזכירה לי את לואיס פרננדס בבית"ר ירושלים - שניהם מאמנים עם רקורד לא רע, שהגיעו לסיטואציה חדשה בישראל. גם פרננדס נכנס תוך כדי תנועה, וניסה דברים שנגמרו במפלות כואבות. פרננדס לא קיבל עוד צ'אנס וסיים בקיץ. מסתמן שקראנקה יילך באותה הדרך.
אבל לא על שאלת עתידו אני רוצה לדבר, אלא על הכעס הגדול כלפיו. זו באמת סיטואציה נדירה בישראל; מאמן שעובד בקושי חצי שנה במועדון, וסופג קיתונות של בוז מכולם. ולטעמי, לפחות, הזעם הגדול שהוא סופג אינו הוגן. קראנקה בסופו של דבר היה צריך להתמודד עם מה שיש לו - ומה שיש לו, למרות הרכש הכביכול נוצץ, לא היה מספיק טוב השנה.
הסגל במכבי ת"א (שכמעט ולא השתנה בחלון ההעברות של ינואר) הוא אמנם נוצץ ומלא בכוכבים על הנייר, אבל מאוד לא מאוזן. למשל, החוסר בשחקני כנף, לעומת מיליון קשרי אמצע התקפיים; למשל, העובדה שאין קשר אחורי אמיתי, מלבד דן גלזר שלא נמצא בשיאו; למשל, העובדה שיש שני חלוצים אמיתיים בסגל (זהבי ויובאנוביץ'); בסוף מכבי תל אביב חיה על שחקנים מאוד ספציפיים, וכשהם זזו הצידה - למשל ערן זהבי ואנריק סאבוריט בחצי הגמר מול בית"ר ירושלים - העסק קרס.
קל נורא למקד את הביקורת במאמן - הוא האיש שעומד על הקווים, וההחלטות שלו גלויות לעין כל. כשהוא עושה חילוף לא נכון, הקהל מסוגל להגיב ולשרוק בוז. אבל על החלטות ניהוליות עמוקות ולא חכמות, שמתקבלות הרחק מהדשא ומהר הגעש שנקרא האצטדיון, אף אחד לא ימחה. זה שמכבי תל אביב הרשתה לסטיפה פריצה לעזוב, בלי חלוץ אמיתי שבא במקומו (כי זהבי ויובאנוביץ' זה לא מספיק, למרות שאמרו שיהיה בסדר), או זה שגלוך עזב בלי שום אופציה לגיבוי (ולא, רארש אילייה הוא לא תשובה לבור שנפער בסגל), את זה הרבה קשה לראות מעל פני השטח. לוקח זמן עד ששמים לב לטעויות.
וגם אם לקראנקה יש אחריות, ובוודאי שיש עליו אחריות, יש משהו חסר פרופורציה בכניסה החדה והכמעט-אלימה במאמן. וזה כבר סינדרום ותיק יותר - ההתמקדות המוחלטת במאמנים, בלי להבין שבסופו של דבר הם תלויים רבוות בחומר השחקנים שיש להם. גם מאמן מוצלח ופלאי לא יצליח כשיש לו קבוצה לא טובה; ולהבדיל, גם מאמנים פחות טובים עם סגל מעולה ידעו הצלחות מדהימות. יש מאמנים שמסוגלים למקסם יכולות מסגל בינוני (מי אמר יוסי אבוקסיס?), אבל ברוב המקרים - רוב הזמן - קשה לעשות ניסים.
הבעיה במכבי תל אביב לא התחילה ולא נגמרה בקראנקה. קצת שכחנו, אבל גם ולדימיר איביץ' לא מאוד הצליח עם הסגל הזה. את הקבוצה הזאת בנו מעל הראש שלו, ואת הליקויים האלה קשה מאוד לתקן מהקווים. ואם הבעיות האלה בסגל תימשכנה גם בעונה הבאה, כישלון מובטח גם לבא אחריו.