מכבי חיפה יצאה אמש לטדי כמו מפקד שלוקח איתו צבא. למעלה מ-17 אלף ירוקים נסעו בין 100 ל-150 ק"מ, חלקם אף יותר, כדי לעבור עוד קרב. איכשהו, לקרבות מול הפועל ירושלים אין חוקי בסיס. עליונות והגעה למצבים אף פעם לא מבטיחה ניצחון, גם לא שינויים והתאמות, כמו שעשה ברק בכר בבחירת ההרכב.
במחצית הראשונה היו מספיק מצבים כדי להכריע את המשחק. אם הכדור של דיא סבע למשקוף היה נוחת 5 ס"מ נמוך יותר, אז בכר שוב היה מקבל אות הצטיינות על ניהול קרב למופת. במצב אחר סבע היה חייב למסור למוחמד אבו פאני, שהיה לבדו מול השער. כלומר, ההחלטה לשים את דיא סבע כחלוץ מדומה הוכיחה את עצמה מבחינת ההגעה להזדמנויות ואפילו זיו אריה הודה בכך שבקלות יכול היה להיות 0:2 למכבי חיפה כבר במחצית.
ההבדל בעיני הוא בין מכבי חיפה של משחקי הבית, לזאת שיוצאת מחוץ לסמי עופר. אפרופו ניהול קרב, יכול להיות שמחוץ לסמי עופר תנאי השטח אחרים, השחקנים מרגישים פחות נוח וזה טבעי, אבל כשיש ביציעים כל כך הרבה אוהדים ותמיכה ההבדלים הללו צריכים להיטשטש כלא היו.
גם כך, מכבי חיפה הוליכה 0:1 בדקה ה-70 ובמונחים שלה, זה כמו לכבוש את הגבעה ולאז לקרוא לאויב ולהודיע על חרטה. במקרה הזה, שתי החלטות שיפוט היו במוקד המהפך של הפועל ירושלים. עייפתי מלהכנס לוויכוח מי צודק, כי איכשהו תמיד איגוד השופטים יודע למצוא את הניסוח הנכון כדי להצדיק את החלטותיו, רק אני חושב שמשבץ השופטים צריך לשבץ מראש שופטים שמתאימים לשפוט את המשחקים הרגישים האלה במאבק על תואר, ולא מראש לשים מכשול בעצם השיבוץ למי שלא מתאים או לא מסוגל לעשות זאת, אם בגלל יכולת מקצועית או אם בגלל היסטורית הקשר שלו עם היריבות על התואר.
ועדיין, מכבי חיפה חייבת לשים את המשחק אמש מאחור. יש לה שני משחקי חוץ באשדוד וב"ש ואחר כך היא תחזור הביתה למבצר שלה. הצבא הירוק ילווה את הקבוצה שלו שוב לאצטדיון הי"א, כמובן גם לטוטו טרנר, לשני קרבות שבהם צריך לחזור הביתה עם נקודות. השחקנים יצטרכו להביא את ההרגלים מהבית גם למשחקי החוץ. הרגלים זה קודם כל אחוז ניצול מצבים, ריכוז וחוסן מנטאלי. להפסיד קרב נקודתי זה כואב, להפסיד במלחמה על האליפות עם הפער שנוצר לאורך העונה, זו תהיה בכייה לדורות.
הכותב הוא פרשן ברדיו חיפה
