1. מכבי חיפה. פחות משעה אחרי שהסתיים קרנבל האליפות על הדשא של סמי עופר, הירוקים כינסו מסיבת עיתונאים. לא ברק בכר היה שם, גם לא עומר אצילי, צ'ארון שרי או דיא סבע. מי שדיברו היו נשיא המועדון, יעקב שחר, והמנהל המקצועי גל אלברמן. מסאי דגו לא היה בחדר, אבל הוא היה הנושא. פחות משעה אחרי שתם עידן ברק בכר במועדון, החל - באבחה - עידן חדש.
זה צעד לא שגרתי. יש מועדונים בארץ, אולי בעולם, שהיו מחכים לשוך חגיגות האליפות - אולי מחר בבוקר, ואולי עוד יום אחר כך, כדי לכנס את מסיבת העיתונאים המסודרת להצגת המאמן החדש. שחר ואלברמן בחרו לעשות את זה כמעט עם שריקת הסיום. ייתכן וזה מקרי בלבד, אבל לי לפחות נראה שגם הם הבינו את עוצמת ההתנגדות שהמהלך שלהם קיבל.
מינויו של מסאי דגו לאימון מכבי חיפה, שנייה אחרי המאמן הכי מצליח של המועדון - כנראה אי פעם, הוא צעד אמיץ. יהיו כאלה שיקראו לו במילים חריפות יותר. בסופו של דבר, אלופת שלוש השנים האחרונות בוחרת להפקיד את עצמה בידיו של אדם ששיא הרקורד שלו עד כה היה אליפות בליגת העל לנוער. התגובות למהלך היו מאוד עוצמתיות (גם באתר הזה), ובכיוון הפוך מזה שרצו בהנהלת מכבי חיפה. הבעלים והמנג'ר זיהו משבר, והבינו שזה הזמן לדבר.
בעיניי לפחות, המסר שיוצא מהמינוי של דגו הוא שמכבי חיפה רוצה להוכיח שהאליפויות לא הושגו רק בזכות הפנומן שהיה להם על הקווים. שמה שראינו בשלוש השנים האחרונות הוא תוצר של מערכת מורכבת הרבה יותר, שיכולה להסתדר גם בלי בכר. שמכבי חיפה מספיק חזקה ועוצמתית, ברוח הארגונית שלה וגם בכישרון שיש לה בסגל, כדי להתמודד גם עם עזיבה של מאמן - גדול ככל שיהיה.
במילים אחרות, יעקב שחר ראה את האלטרנטיבות - מינוי מאמן זר, שכנראה יהיה יקר ויצטרך זמן ואורך רוח כדי להבין איפה הוא נמצא; או מינוי מאמן קיים מתוך הפול של הליגה הישראלית, שהוא דל למדי: היצע המאמנים הבכירים בישראל מכיל אנשים שלעולם לא יעבדו במכבי חיפה, או כאלה שכבר עבדו אצלה ונכוו. הוא הבין ששתי האלטרנטיבות לא משהו בלשון המעטה, ובחר להמר על המערכת שלו - ללכת על מישהו מהבית.
ואם להסתכל עוד יותר לעומק - שחר ואלברמן בחרו לשים את כל הז'יטונים על הסגל. הנשיא גם אמר את זה מפורשות - הוא מעדיף לקחת את הכסף שלו, ולשים על השחקנים. עולם הספורט הישראלי מלא בדוגמאות שבהן הרעיון הזה - להשקיע בשחקנים ולחסוך על המאמן - נגמר בבכי. אבל שחר חושב, ואולי גם צודק, שקבוצה שמכילה בתוכה (בסבירות גבוהה) את אצילי, שרי, חזיזה, קורנו, סק, בטובינסיקה וכו' וכו' - יכולה להסתדר גם עם מאמן פחות מוצלח ממי שהיה לה עד היום.
במילים אחרות, מה שהופיע פעם על שלטי מחאה ביציעי גימל ב-2004, הפך כמעט למטרה של המועדון ב-2023 - אליפות בלי מאמן.
2. מכבי ת"א. העונה הכושלת ביותר של המועדון בעידן מיץ' גולדהאר נגמרה באירוע שנתפס כשולי - פריצת האוהדים אל שדה המשחק, עם סיום המשחק נגד מ.ס. אשדוד. זה נתפס כהתפרעות קצרת טווח, אבל כשמחברים את הפריצה לקללות הנמרצות שהופנו כלפי אייטור קראנקה - מגלים את עומק השבר שמכבי הממוסדת עלולה להתמודד איתו בעונה הבאה.
אחרי תקופה ארוכה של שינויים תכופים, מכבי תל אביב רוצה יציבות. מאז עזיבתו של ולדימיר איביץ' ב-2020, אימנו את הקבוצה שישה מאמנים שונים בשלוש שנים. דוניס, ואן לוון, יצחקי, קרסטאיץ', איביץ' שחזר וכעת קראנקה. הרצון של מכבי ת"א, לפחות על פי הדיווחים, להמשיך עם קראנקה הוא ניסיון לייצר יציבות - להסתכל על חוסר ההצלחה היחסי של קראנקה בתור כזה שנוצר בגלל שלא באמת בנה את הקבוצה, ושהתמודד עם נסיבות שנכפו עליו.
אבל אם יש משהו שהיא לומדת לאחרונה, ואולי זה מעיד גם על השינוי בטון (ייתכן שגם על ההחלטה להחזיר את בן מנספורד), היא על השבר שהיא עלולה להיקלע אליו עם גורם שבדרך כלל לא הפריע לה - וזה הקהל. מאז שגולדהאר השתלט על המועדון, הוא לא באמת חווה התמודדות עם האוהדים שלו. גם בתקופות משבריות, הקהל אולי שרק בוז, פה ושם צעק "תתפטר תתפטר", אבל לא באמת "שרף את המועדון". אפילו ההחלטה של גולדהאר לפטר את אבי נמני, מי שרק כמה שנים קודם עוד היה יקיר האוהדים ואהוב ליבו של שער 11, התקבל במשיכת כתף על ידי הרוב המוחץ של הקהל.
אבל בסופו של דבר, גם לגמל הזה נשבר הגב. האוהדים של מכבי ת"א, שהיו די סבלניים עם תקופות יובש (למשל - בזמן שליטתה של הפועל באר שבע, כשמכבי הביאה מאמנים כמו שוטה ארבלדזה או ליטו וידיגל), מתחילים להרגיש שהמועדון לא מנוהל מקצועית. וההחלטה המסתמנת להישאר עם קראנקה, יחד עם עוד החלטות מקצועיות לא טובות - ע"ע חוסר ההיערכות לעזיבתו של אוסקר גלוך (הרכש היחיד שמכבי הביאה היה רארש אילייה) - מתחילה לשבור גם את הנאמנות של הקהל הצהוב.
עד עכשיו, הכעס הופנה כלפי ברק יצחקי. הוא האיש שספג את האש מהאוהדים, בצדק או שלא בצדק. אבל עכשיו יצחקי איננו. מנספורד הגיע כניסיון לפייס את הקהל, לצייר מצב שבו מכבי ת"א חוזרת להתנהל כשורה. אבל אם יוחלט להישאר עם המאמן הבאסקי, ההנהלה של הצהובים עלולה לגלות שהשבר הגדול עם הקהל עוד לפניה.
3. הפועל ב"ש. זו כבר עונה שנייה שהקבוצה מבירת הנגב מסיימת מעל הציפיות שלה. למרות שהיא נחשבה תקשורתית כ"צלע השלישית" במאבק, אחרי מכבי חיפה ומכבי תל אביב המתוקשרות יותר, היא מסיימת שנה שנייה ברציפות במקום השני בטבלה - מעל מכבי תל אביב, ופעם נוספת מצליחה לאתגר (בכל ארבעת המפגשים) את מכבי חיפה, האלופה המכהנת.
וזה נחמד ויפה - באר שבע השנה הביאה גאווה גדולה לקהל שלה, סיימה באחוזים מוצלחים, עשתה קמפיין יפה בקונפרנס ליג - ויכולה לסיים את העונה הזו עם חיוך. אבל האמת היא שהפועל באר שבע שווה יותר מאשר מקום טוב באירופה. המועדון הזה, בתצורתו הנוכחית ועם האצטדיון הביתי שיש לו, צריך להתמודד על אליפות.
וייתכן מאוד שעכשיו מגיע הצ'אנס שלו לפרוץ קדימה. מכבי תל אביב, כאמור, מחפשת את דרכה בעידן החדש. מכבי חיפה איבדה את בכר, ומביאה במקומו מאמן מוכשר אך חסר ניסיון. שני המועדונים הבכירים מוצאים את עצמם בניסיון להיבנות מחדש. ודווקא באר שבע תגיע לעונה הזו עם יציבות: האיש על הקווים שלה נמצא שם כבר שנה וחצי, ונמצא במערכת בגלגול הנוכחי כבר עשר שנים (מאז שחזר מבלגיה כשחקן). גם בסגל יש כמה יסודות בריאים שהולכים עם המועדון זמן רב - מיגל ויטור זו דוגמא מצוינת. בקיצור, מול הכאוס המסתמן אצל שתי היריבות - ב"ש הולכת עם קבוצה שרצה כבר שנתיים. וזה בהחלט יכול לפעול לטובתה.
וההיסטוריה של המועדון מלמדת שלעתים הבשלה איטית מביאה איתה תוצאות טובות. הרי כשברדה חזר בקיץ 2013, באר שבע לא היתה אוטומטית קבוצה משגשגת. הוא הגיע אחרי שהקבוצה תחת אלישע לוי נשארה בליגה רק במחזור הסיום. וכך, לאט לאט, נבנתה במועדון קבוצה טובה. עוד שחקן הגיע ועוד שחקן, חתיכה אחרי חתיכה בפאזל - עד 2015 שהביאה איתה את שתי החתיכות החשובות, ברק בכר כמאמן - ואצטדיון טרנר שנתן לה את המעטפת הווינרית, ובעיקר את היציאה מווסרמיל המיושן. רק במאי 2016 ראתה באר שבע את הברכה בעמלה.
יכול מאוד להיות שבאר שבע שוב רחוקה החתמה אחת או שתיים - מצעד משמעותי קדימה. זה יהיה האתגר שלה בשנה הקרובה - לא להסתפק בשמחה המאופקת על מקום שני, אלא לנסות להרהיב עוז - ולקרוא תיגר גם על הפסגה. אליניב ברדה, הנביא שחזר הביתה בקיץ 2013 ויצר את העידן החדש במועדון - יכול להיות גם האיש שיעשה את אותו מהלך בקיץ 2023
המנצח של העונה: גל אלברמן. כן, המהלך האחרון שלו אולי פחות פופולרי, אבל המנהל המקצועי של מכבי חיפה הוא הדמות שמעמדה הכי התקדם בעונה האחרונה. אלברמן תמיד היה דמות קצת שונה בנוף של הכדורגל הישראלי, ונראה שאת אותו שוני הוא מביא גם אל תוך הקרביים של הקבוצה שלו. כפי שהיה במגרש, הוא לא קולני או צבעוני במיוחד, אבל עושה את העבודה השקטה שמביאה תארים. שני ה"מובים" הגדולים של 2022/23 - הבאת בטובינסיקה וסק במקומו של פלאניץ', והחתמת דיא סבע - חתומים בהחלט על שמו של האיש מפתח תקווה. עכשיו, כפי שאמר ידידי ורעי אבי אטיאס, נשאר לראות האם מגע הזהב שלו ימשוך גם לתוך עונת 23/24.
המפסיד של העונה: מיץ' גולדהאר. אם דיברנו על מגע הזהב, גולדהאר הוא האיש שהחץ שלו נמצא בירידה הכי דרסטית. מי שבנה את מכבי תל אביב כמועדון מספר אחת, חווה השנה התרסקות כואבת. גולדהאר בא אל העונה הזו עם סכין בין השיניים - שפך כל מה שיש לו ויותר, כדי להחזיר את הכתר הביתה. החזיר את זהבי, את דור פרץ, את יונתן כהן, את איביץ', הביא מסלטיק את ניר ביטון והוסיף על זה זרים יקרים. אבל המהפכה הזו נגמרה בכישלון די צורב. ומהכישלון הזה הוא יצטרך ללמוד, לקראת הקיץ הלא קל שמצפה לו עוד מעט.
המספר החזק של העונה: 5. רק חמש קבוצות בליגת העל סיימו את העונה עם המאמן שהחל אותה. מכבי חיפה של בכר, הפועל באר שבע של ברדה, מ.ס. אשדוד של בן שמעון, הפועל ירושלים של זיו אריה ובית"ר של יוסי אבוקסיס. ארבע קבוצות שעשו פלייאוף עליון, ועוד אחת שעשתה גמר גביע אחרי שהחלה את העונה בבור תחתית אפל. המסקנה המתבקשת היא שברירת המחדל השתנתה - בכדורגל הישראלי, רק הצלחה מסחררת תשאיר אותך בתפקיד. כל דבר פחות מזה פירושו פיטורים. סיטואציה אכזרית מאוד, שבה קשה לצמח דשא. פלא שיש ואקום מאמנים גדול בכדורגל שלנו?
השם החם: דיא סבע. כל כמה שנים, אנחנו נתקלים בשחקן הזה - הרכש המשמעותי שמגיע בחורף (אפרופו הקלישאה על "אין מציאות בינואר"), ועוזר לקבוצה בקילומטר האחרון של מאבק האליפות. בקריית שמונה של בן שמעון זה היה דויד סולארי. במכבי תל אביב של אוסקר גרסיה זה היה ערן זהבי. בבאר שבע 2018 זה היה חנן ממן. במכבי חיפה של 2021 זה היה עומר אצילי (ועזבו לרגע את נסיבות הגעתו) - והעונה זה היה סבע. אקס פקטור אמיתי שהצליח להפיח רוח בקבוצה העייפה שסביבו, ולסחוב אותה לפלייאוף עליון גדול שהכריע את מאבק האליפות. חמישה שערים ובישול יש לו בחלק האחרון והמכריע של העונה - שעזרו לקבוצה בשלושת המחזורים האחרונים להשיג את תשע הנקודות האחרונות. סבע הוא נכס אדיר למכבי חיפה, ואם היא גם תצליח לשמור עליו בעונה הבאה (משימה לא קלה, לאור ההתעניינות הגוברת ופנקסי הצ'קים שעומדים להישלף), יכול להיות שיהיו לה אנרגיות גם לעונה בלי מונדיאל באמצע.
אל תשכחו את: המונדיאליטו. הסיפור הגדול של קיץ 2022, עם כל הכבוד לערן זהבי ואיביץ' שחזרו, היה נבחרת הנוער שלנו. חבורת הצעירים שהוביל אופיר חיים, כמעט מאלמוניות, למצב שבו מדינה שלמה עוקבת אחריהם בלהט במשחק הגמר של אליפות אירופה. שנה חלפה - וקשה לומר שהילדים האלה ממש קיבלו את ההזדמנות. הכוכב הכי בוהק בנבחרת ההיא, אוסקר גלוך, הוא כבר לא חלק ממנה - ובצדק, כי היום הוא נמצא בקבוצה ופלנטה אחרת לגמרי. אבל יתר החלקים בפאזל ההוא חזרו לליגה - ורוב הזמן בילו על הספסל, או בקבוצה הצעירה. עכשיו, הנבחרת הזו - בתוספת כמה שמות מעניינים נוספים, דוגמת דור תורג'מן ממכבי תל אביב או ענאן חלאיילי ממכבי חיפה - מנסה להתמודד באליפות העולם. המשימה שלה אמנם תהיה הרבה יותר קשה מול קולומביה, סנגל ויפן, אבל אני כאן כדי להזכיר שני דברים: אחד - שאופיר חיים ידע להוציא מהנבחרת הזו לא מעט גם ביורו. שתיים - שאיך אמרו בחמישייה הקאמרית? עוד באירופה היינו סקפטים.
קיץ מהנה לכולנו ואל אל ישראל.
