המפגש בין מכבי חיפה להפועל באר שבע יהווה, עבור, שתי הקבוצות - את המשחק החשוב ביותר בעונה. חיפה, מצד אחד, רוצה, לפחות מנטלית, לגמור את הסיפור ולשחרר מעליה את הקבוצה שרודפת אחריה; באר שבע, מנגד, יודעת שעבורה זו הזדמנות - אולי אחרונה - להדביק את הפער מהירוקים שדוהרים כל העונה. הרבה מסלולים יצטלבו על הדשא של טרנר; תומר חמד ישחק נגד קבוצת נעוריו, דיא סבע יפגוש את הקבוצה שבה שיחק ממש לא מזמן. אבל נדמה שקו העלילה החזק ביותר נוגע לקשר שבין שני המאמנים - מצד אחד ברק בכר, מצד שני אליניב ברדה.
השניים, כזכור, שיתפו פעולה יחד בקבוצה האגדית של באר שבע שזכתה בשלוש אליפויות. בכר היה המאמן הראשי, ברדה היה אחד הכוכבים על הדשא - ואחר כך גם עוזר מאמן. הדרכים של השניים נפרדו; בכר מצא את המקום שלו בקבוצה שאותה אהד מילדות, מכבי חיפה, וברדה - בדרך ארוכה ומפותלת - מצא את עצמו בתור המאמן הראשי של הקבוצה שבה גדל. עכשיו, כששניהם מגיעים לקרב על תואר האליפות - אפשר לזהות כמה המסלול של שניהם היה דומה מאוד.
שניהם, בסופו של דבר, הגיעו לקווים כתוצאה מאילוץ. אליניב ברדה, כזכור, היה מחליף זמני (יחד עם העוזר דהיום, מאור מליקסון) כדי למלא את מקומו של רוני לוי, שפוטר באמצע העונה שעברה. אבל גם ברק בכר, היום לכל הדעות המאמן הישראלי הטוב ביותר, הזדחל לקווים כתוצאה מפיטורי מאמן - ובשביל זה, אנחנו צריכים לחזור לעונת 2012/13.
הסיפור של בכר
פלאשבק למאי 2012. האצטדיון בקריית שמונה מלא כמו שלא היה אף פעם. תותחי קונפטי יורים פתיתים באוויר, השחקנים מתחבקים ובמרכז עומד איש אחד מאושר עד אין קץ - רן בן שמעון. עירוני קריית שמונה עשתה היסטוריה וזכתה באליפות ראשונה אי פעם, תסריט שאף אחד לא חשב שיקרה - בית"ר, מכבי חיפה, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, כולן נשארו מאחור. פרוייקט חייו של איזי שרצקי הגיע לרגע השיא שלו.
אבל אז, כמו שקורה לא פעם בקבוצות מוצלחות, האגו מתחיל לדבר (ואולי, הבעלים התחיל לדבר). שרצקי ובן שמעון הסתכסכו באופן פומבי, ממש על רקע חגיגות האליפות. הבעלים הטיל וטו, והמאמן שהביא את הקבוצה להישג הכי גדול בתולדותיה - נאלץ לעזוב.
במקומו מונה גילי לנדאו, מאמן מנוסה למדי שכבר חווה כמה הנהלות בעייתיות בחייו. לנדאו פתח את העונה בצורה מרשימה; קריית שמונה שלו הצליחה להגיע עד שלב הפלייאוף של מוקדמות ליגת האלופות, שם היא נעצרה ונכנעה לבאטה בוריסוב מבלארוס. המשמעות היתה שהיא תשחק, לראשונה אי פעם, בשלב בתים - זה של הליגה האירופית.
אבל כמו עם בן שמעון, גם כאן הקצר האישי היה המנוע לסוף הדרך. לנדאו הספיק רק לאמן בחמישה משחקי ליגה (שני ניצחונות, תיקו ושני הפסדים), ורגע לפני המחזור השני של הליגה האירופית מול אולימפיק ליון הגדולה (ואחרי תיקו 1:1 מכובד מול אתלטיק בילבאו בסאן מאמס) - גם לנדאו סיים את תפקידו. מי שהיה אמור להחליף אותו היה, במונחי הכדורגל האנגלי, Caretaker - מישהו זמני שאמור למלא את המקום, עד שיגיע מאמן קבוע. וזה היה עוזר המאמן, ברק בכר.
בכר, עד אז, היה ידוע בתור כדורגלן עבר לא מאוד מרשים. הוא שיחק בהכח רמת גן ובהפועל פתח תקווה, אבל כמו הרבה שחקנים - גורלו נקשר עם קריית שמונה. שבע שנים הוא שיחק במדיה, עד שפרש בגיל מוקדם יחסית (32) והחל לעבוד במועדון כמאמן. בעונה שאחרי, היה עוזרו של רן בן שמעון בקבוצה שזכתה באליפות, ואחר כך גם מונה למאמן קבוצת הנוער. פתאום, ברגע אחד, הוא מצא את עצמו על הקווים.
ק"ש, צריך לומר, היתה בעיצומה של תקופת מעבר - האליפות נתנה את אותותיה, ולא מעט מכוכבי הקבוצה ההיא התפזרו לעבר שאר הליגה. בכר התמודד עם מה שיש, והצליח להוציא מהעונה הזו תפוקה לא רעה: פלייאוף עליון ומקום חמישי בליגה, שתי נקודות בליגה האירופית - והגעה עד גמר גביע המדינה, שם היא הפסידה בפנדלים להפועל רמת גן. מצד שני, הוא חווה עונה עם 11 הפסדים - לא מספרים קלים למאמן שכמותו.
כבר בעונה שאחרי, ק"ש סיימה במקום השלישי - אחרי באר שבע ומכבי תל אביב, וזכתה בגביע המדינה אחרי הניצחון בגמר על מכבי נתניה (וכשבדרך היא מדיחה את הפועל ב"ש של אלישע לוי ו...אליניב ברדה). בעונת 2014/15, קריית שמונה כבר טיפסה למקום השני - שנייה רק לטרבליסטית מכבי תל אביב, ולערן זהבי אחד שהיה גדול על הכדורגל שלנו. בסוף העונה, הוא כבר עבר להפועל באר שבע - והשאר היסטוריה.
הסיפור של ברדה
זהו, כמובן, סיפור שונה; ברדה הוא דמות הרבה יותר גדולה, גם בכדורגל שלנו בכלל וגם ספציפית בסיפור ההיסטורי של הפועל באר שבע. אייקון כדורגל במלוא מובן המילה, אבל כזה שהתגלגל לקווים של באר שבע באותה הדרך. בתחילת העונה שעברה, 2021/22, אלונה ברקת רצתה להחזיר את עצמה - ואת הקבוצה שלה - למסלול ההישגי. שלוש שנים עברו מאז שהקבוצה הניפה צלחת אליפות, וברקת היתה מוכנה לפתוח את הכיס - ולחמש את האדומים מבירת הנגב בכל דרך שהיתה יכולה.
עונת 2020/21 היתה לא טובה להפועל באר שבע. היא החלה עם הנסיגה של ברקת והמינוי של הנאמן, עו"ד יצחק יונגר; ונמשכה בעונה מאכזבת על הדשא, שכללה פרידה מיוסי אבוקסיס, חילופי מאמנים - ולמרות קמפיין מוצלח יחסית בליגה האירופית, באר שבע סיימה רק במקום הרביעי עם 48 נקודות בלבד - מרחק 31 נקודות מהאלופה מכבי חיפה. ברקת היתה נחושה לשנות, ופתחה את הכיס: בקיץ אחד הגיעו לקבוצה איתן טיבי, איתי שכטר, רועי גורדנה, דור מיכה, יוג'ין אנסה ומי שאמור היה להיות גולת הכותרת - ניקיטה רוקאביצה, מלך השערים של הליגה והאלוף המכהן עם מכבי חיפה.
האיש על הקווים היה רוני לוי, שהחליף באמצע העונה הקודמת את אבוקסיס. ללוי היה סגל עמוק ומוכשר וגם התוצאות פחות או יותר הושגו - אבל הדרך, והכדורגל, עמדו בינו לבין הקהל הבאר שבעי. היחסים היו מעורערים למדי, וכל פנצ'ר בדרך הפך לבעיה. ב-1 במרץ, אחרי תיקו עם הפועל תל אביב, לוי הלך הביתה - ובאר שבע הקפיצה במקומו את ברדה; אז כדורגלן לשעבר ואייקון, ומי שהיה המנהל המקצועי. ברדה ומליקסון הובאו כמי שאמורים לשקם את ההריסות, בעיקר מול הקהל, אבל גם ברמת הכדורגל והאנרגיות.
זה נגמר בהצלחה אדירה, כמעט מיידית. את העונה היא סיימה במקום השני, תשע נקודות מאחורי מכבי חיפה; ובגמר הגביע, מול אותה חיפה, היא הצליחה לנצח בפנדלים ולהביא גביע שלישי למועדון. לא תמיד היה קל לברדה, אבל תמיד הוא קיבל את הגיבוי - מההנהלה, מהקהל ומהמועדון כולו. באר שבע עושה עונה נהדרת במונחים שלה, ורצה צמוד צמוד עם קבוצה חזקה ועשירה יותר, בעיקר בזכות המאמן שלה. מי שלא מוכן לוותר, גם כשזה נראה היה אבוד כלפי חוץ.
במילים אחרות, שני המאמנים שינהלו את משחק העונה - לא היו אמורים להיות שם. שניהם הגיעו לתפקיד כתוצאה מפיטורים, אנשים שהיו אמורים לסתום חור - ובסוף הפכו לדמויות מופת. עכשיו, כשקרב ב' לב' מגיע לשיאו בסמי עופר, נשאר רק לראות מי מביניהם ייצא כמנצח.
