החיבור של גילי לבנדה לכדורגל מגיע מלידה. כבן לאברהם ז"ל, מראשי הפועל פתח תקווה, לבנדה צמח גם הוא במועדון מהמלאבס. שם החל גם את דרכו כמאמן במחלקות הנוער, לפני שעבר למחלקות הנוער של מכבי חיפה בהן למד והתפתח כמאמן בגילאים שונים במשך כמה שנים. אחרי שמצא את מקומו על הקווים בהפועל ראשון לציון, בבית"ר ירושלים כמאמן זמני ובהפועל איכסל, לבנדה בן ה-50 שוב חזר להפועל פתח תקווה ומתפקד כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער.
"אין סיבה מיוחדת שבגללה אני יותר במחלקות הנוער ולא בבוגרים", מספר לבנדה בראיון לסדרת הכתבות "מבעד לקווים". לבנדה סיפר לנו על הדברים שלמד בדרך, האופטימיות לגבי עתידו של הכדורגל הישראלי, מעמד המאמן שמתקשה להתרומם והשאיפה האישית לקבל שוב את הבמה בקבוצת בוגרים בליגה הבכירה.
למה אתה לא מאמן היום קבוצה בליגות הבכירות?
"יש דינמיקה כזאת בכדורגל. רוב השנים הייתי במחלקות נוער, עבדתי בהפועל ת"א ובמכבי חיפה ובהפועל פ"ת, הייתי גם בהפועל ת"א ומכבי נתניה. אין סיבה מיוחדת. בעבר היו לי הצעות שהיו נראות לי מעניינות ומאתגרות אז לקחתי אבל אני לא פוסל שבעתיד אהיה עוד פעם בבוגרים - זה עניין של הצעה ואתגר. יש דברים שמעניינים אותי יותר כמו מנהל מקצועי או מנהל נוער, אבל זה בהתאם למה שיש ומה שזמין ומה שנכון ומתאים לי".
יש לך ניסיון של שנים. יכול להיות שפשוט המקצוע שלך הוא לנהל מחלקות נוער?
"אני לא מקטרג. אמנם יש לי יותר ניסיון במחלקות נוער, אבל כמו כל אחד אני שואף גם לאמן ברמות הגבוהות ועדיין שואף, העניין הוא שכושר ההישרדות הוא מאוד קשה בקבוצות בוגרים. זה אחד המינוסים. אין הרבה זמן, מפטרים הרבה, אתה מאוד תלוי בתוצאה ואין עבודה בטווח הארוך. דווקא אלו שעובדים לטווח ארוך זה מוכיח את עצמו, אם זה ברק בכר או יוסי אבוקסיס בבני יהודה או רן בן שמעון באשדוד או זיו אריה בהפועל ירושלים או עופר טסלפפה בהפועל פ"ת".
"כשזה לא לאורך זמן זה לא עובד, בטח לא בליגה הלאומית ולכן אתה מוצא את עצמך כל חצי שנה מחפש קבוצה ועובר וקשה לשרוד. אני מבחינתי כל כולי רק כדורגל, אני לא עושה עסקים ועבודות. השוק הוא גם קשה, אין הרבה קבוצות ויש תחרות. בוא נאמר שמה שהכי בולט זה חוסר יציבות - כל המאמנים הם על זמן שאול. בנוער זה קצת שונה, יש שם יותר תהליכים".
"אם נעשה שתי פעולות אפשר לשנות דרמטית את מעמד המאמן"
אז אם בנייה היא חשובה, למה בסופו של דבר מגיעים למצבים האלה של פיטורים מהירים?
"לכולם בסופו של דבר יש חלק בזה. כשקבוצה מפסידה או לא הולך לה אז לכולם יש חלק, אני בראש ובראשונה מסתכל עלינו כמאמנים. הטעות הכי גדולה שלנו, לא באופן פרטני על מאמן אלא כולנו כארגון ואיגוד של מאמנים. אם נעשה שתי פעולות שיעבירו כתקנון אז זה יכול לשנות דרמטית את מעמד המאמן. קודם כל חשוב להבטיח חוזה שנתי למאמן. היום לכל מאמן שעוזב יש פיצוי על חודש או שלושה חודשים אז קל לשלוח הביתה. מה שעוד חשוב זה שמאמן שמפוטר לא יכול לאמן באותה ליגה. זה ימנע מצב של סבב החלפת כיסאות, מאמן לא יזלוג לפה ולא לשם וגם בעלים יחשבו פעמיים כי לא יוכלו לקחת מאמן מקבוצה אחרת אלא יחשוב פעמיים וזה ימנע את כל משחק הכיסאות הזה שכל הזמן קורה. ככה יתחילו לרוץ פה עם מאמנים לפחות לשנה, כשעובדים לטווח ארוך רואים תוצאות".
אז למה בסוף בעלים לא נותנים למאמנים זמן לעבוד?
"דיברנו על המאמנים, שהם הסיבה הראשונה, ואמרתי גם מה הפתרונות. הסיבה השנייה היא כמובן הבעלים. הם בעלים פרטיים, חלקם עם הרבה ניסיון וחלקם עם פחות, ואין להם סבלנות. הם חושבים על הכאן ועכשיו. הם רוצים להחליט הכל וזה זכותם, זה לגיטימי מבחינתם להיות אלו שקובעים הכל ואם משהו לא נראה להם הם מחליפים או נכנעים ללחץ. יש לחץ מסביב, הקהל מתחיל ללחוץ ולקלל והרבה פעמים הבעלים נכנעים לזה ומפטרים. גם לתקשורת יש חלק, היא עושה את העבודה שלה אבל יש הבדל בין לתת ביקורת לגיטימית מקצועית לבין לבוא ולהגיד ולהגיד שמאמן צריך ללכת הביתה. אם יש פרשן שעשה טעות אני לא אומר לו לך הביתה".
"השיח פה בתקשורת הוא שאחרי 2-3 הפסדים אז יאללה זה חייב ללכת הביתה וההוא חייב ללכת הביתה. מה שכן, אני חושב שחשוב להכניס את הפונקציה של מנהל מקצועי כמתווך בין המאמן לבעלים. שיכתיב את המדיניות של המועדון ויעשה את השיח, רואים את זה עובד בנתניה, במכבי ת"א של ג'ורדי קרויף, עם אלברמן במכבי חיפה. זה חשוב שבעלים יהיו מעורבים, אבל לא מתערבים. זה שונה".
"החלק הכי קל בבוגרים זה הכדורגל עצמו"
מה למדת מהמקומות שהיית בהם מאמן בוגרים?
"בבוגרים, החלק הכי קל זה הכדורגל עצמו - האימונים, המשחקים וכד'. הדבר שצריך לדעת זה להתנהל מול תקשורת, מול קהל ומול בעלי קבוצות. כדי להיות מאמן בליגת העל או לאומית צריך להיות ברמה של מנכ"ל. אתה אתה מנהל קבוצה מקצועית, שחקנים זרים וישראלים, צוות מקצועי רחב שהוא לא רק מאמן שוערים, אלא מאמן כושר, צוות רפואי, צוות אדמיניסטרטיבי, צוות רפואי. צריך לדעת להתנהל מול בעלים, אפילו אחריות על התקציב".
"ברק בכר למשל הוא מנכ"ל של 120 מיליון ש"ח בשנה, יש לו אחריות כבדה מאוד. הוא אפילו לא מעביר את האימון לפעמים. מעבר לכדורגל, אתה מנהל צוות וגם עומד מול קהל, בקבוצות גדולות צריך לדעת איזה מסרים אתה מעביר ואיך אתה עומד מול קללות של אוהדים. בבית"ר ירושלים למשל צריך לדעת להתכונן למסיבות עיתונאים כמו שאתה מתכונן לאימון, כמו מה שהיה עם אלי כהן השריף. ברמות האלה זה ממש עניין של התנהלות והתמודדות עם לחץ וקהל גדול. לא כל אחד יכול לאמן היום בליגת העל".
"רואה התקדמות, יש כיוון נכון ושינוי לטובה"
אז לאן אתה חושב שהכדורגל הישראלי הולך? אנחנו נראה יותר מאמנים כמו ברק בכר? או שנצטרך להיעזר באנשים מבחוץ?
"אני רואה התקדמות ברמה של ההתאחדות וברמת הנבחרות, יש מרכזי מצוינות, יש אקדמיות, יש כיוון נכון עם הכשרות למאמנים ויש שינוי גדול לטובה. אני רוצה להאמין ומקווה שבסוף, כולם יש להם אותה מטרה. כולם רוצים שהכדורגל הישראלי יצליח ולכולם יש אינטרס שזה יקרה, אני מקווה שיימצאו את הפתרונות ויחקו את המועדונים המקצועיים ויבינו שצריך מאמנים לטווח ארוך ויידעו לרתום את כל הגורמים. הכל מתחיל ונגמר בניהול. אם אני לוקח את הבעלים המצליחים, שמצליחים גם בעסקים, הם בונים לאורך זמן. הכי חשוב זה יציבות וחוסר היציבות בולט. אני אופטימי. אם כולם ילכו מהמודלים המצליחים זה יקרה. גם בנוער אני כבר רואה שהקבוצות הבכירות בתקציבים אחרים ומעטפת שונה. אני מקווה שעם זה מעמד המאמן יתחזק".
אתה תאמן שוב בקבוצת בוגרים?
"אני מאמין וגם שואף לכך. מאוד טוב לי איפה שאני נמצא היום, אני מאוד נהנה מהעשייה ומהתפקיד בהפועל פתח תקווה אבל תמיד אני שואף להגיע לבוגרים ומאמין שאני גם אהיה שם".
