לפני חמש שנים עידו וייר עוד חשב לפרוש מכדורגל. אחרי עוד פציעה במדי עירוני נשר מליגה א', הוא הגיע הביתה ופרץ בבכי כששאל את עצמו אם הכדורגל בשבילו. אולי הפציעות שחוזרות על עצמן משדרות לו שכדאי שיפסיק. אבל דווקא אז, כשהוא בן 21 וקצת, הוא הבין בדיוק ההפך. הבכי הפך לחיוך והתחושה הקשה הפכה לאמונה עצומה.
וייר הוא לא מסוג הכדורגלנים שיישברו. אולי בגלל שהחל את הקריירה במקום די נמוך, בקבוצה שאין ממנה ציפיות, עירוני נשר. בתחילת הדרך הוא בכלל היה חלוץ, עד שהגיע, רגע לפני העלייה לקבוצת הנוער, המאמן יוסי עמר ואמר שחסר לו מגן ושמעכשיו הוא יוסט לעמדה הזו.
משם הוא עבר להפועל חיפה כשטל בנין היה זה שהקפיץ אותו לבוגרים. משם הוא חזר לנשר, שהיתה בליגה הלאומית תחת המאמן עידן בראון. נשר ירדה לליגה א', הפציעות החלו לתקוף אותו ואז הגיע הרגע לעבור למרכז. היעד הבא: הפועל הרצליה. בני טבק נתן לו הזדמנות ראשונה ואצל יגאל אנטבי, שהחליף אותו על הקווים, הוא כבר קיבל את המפתחות להוביל. עונה נטולת פציעות גרמה לווייר, והאמת שגם לסובבים אותו, להבין שיש בו משהו מיוחד.
לתמונה נכנס סוכן השחקנים אדם קידן, שזיהה את הפוטנציאל. הוא שלח אותו למבחנים באחי נצרת ובהפועל עפולה, אבל המאמנים כמעט ולא התייחסו אליו. הקבוצה הבאה היתה מכבי נתניה. המאמן: ריימונד אטפלד, שמבחינת וייר ייזכר לעד כמי שנתן בו את האמון שכל כך חיכה לו. 17 שנים אחרי שבן דודו, אדם וייר, שיחק בנתניה, הוא סוגר מעגל.
בנתניה מספרים שאחרי יומיים בלבד המאמן ההולנדי לקח את וייר לשיחה ואמר לו להתכונן לשחק בגביע הטוטו. "אמרתי לו, 'אז מה עם באת מליגה א'? לך תעשה את מה שראיתי אותך עושה באימונים והעיקר שתהנה", סיפר אטפלד, שלמרות כל השמות מסביב, החליט שהוא יהיה המגן הראשון שלו ושאותו הוא ינסה לדחוף עד הקצה.
בנתניה אף זוכרים סיפור משעשע. מנהל הקבוצה אז היה סשה פלדמן, היום המנהל המקצועי של מחלקת הנוער. פלדמן חייג לוייר ושאל אותו איזה מספר הוא רוצה. הסגל היה רחב. המנהל נקב במספרים כמו 53, 29 ו-37. ווייר היה בשוק. "אין איזה מספר נמוך", שאל מי שהיה כל חייו מספר 8 והתשובה של פלדמן היתה: "יש גם מספר 2". וייר אמר תודה, ומאז הוא עם המספר הזה.
במהלך העונה שעברה אטפלד פוטר, בני לם הגיע ו-וויר היה צריך להוכיח את עצמו מחדש, כששחקנים אחרים קיבלו הזדמנויות. בינתיים, הוא בכלל לא היה בסגל בלא מעט משחקים, אבל וייר, כבר אמרנו, לא אחד שיישבר.
כבר שנים שהוא עובד עם ז'אן טלסניקוב בצד המנטאלי ולפני כן למד בקורס של איתן עזריה, ובכלל, מאוד אוהב את כל הנושא של אימון מנטאלי. בלי זה, כנראה, הוא לא היה עובר את הימים בהם לם לא ספר אותו. עד לפני כמה שבועות, הוא גם לא היה הפייבוריט של רן קוז'וק. חלק מהשחקנים ביקשו ממנו ליזום שיחה עם המאמן, אבל מי שמכיר אותו ידע מהרגע הראשון שאין לזה סיכוי. שמבחינתו שיחות לא רלוונטיות. הדרך היחידה להוכיח למאמן שהוא לא שקוף וצריך לקחת אותו בחשבון זה על הדשא, וזה השתלם כשגם השיחות עם הסוכן החדש, איציק טפירו, השתלמו.
אחרי המשחק מול מכבי חיפה, בו נתניה הפסידה 4:1, ואחרי שכארם ג'אבר ושי קונסטנטין רשמו משחק לא טוב, וייר נקרא אל הדשא. 1:1 מול ב"ש ומשחק מצוין שלו הפכו אותו שוב משחקן בקצה הרוטציה, במקרה הטוב, לשחקן הרכב לגיטימי שהקהל מעדיף אותו על כל מגן ימני אחר.
האמת שקל לאהוב את וייר. סיפור סינדרלה של ילד יחיד, בן להורים שלא מבינים בכדורגל, נמוך קומה ביחס למגן, אבל עם תשוקה ולב שהאוהדים רוצים לראות. מהשחקנים הבודדים שאין להם אמונות תפלות, לא מהליצנים בחדר ההלבשה, אבל כן כזה שאם שחקן פצוע או מבואס מכך שלא משחק, יהיה הראשון לנסות ולהרים לו את המצב רוח.
שבוע לפני שהוא מתחתן עם זוגתו בשנים האחרונות, וייר יכול לרשום לעצמו עוד וי אחד גדול. הוא כבר הוכיח לכולם שמגיעה לו ההזדמנות, שהוא מגן לא פחות טוב מאלו שבסגל, גם כשמסיטים אותו שמאלה, אבל גם הוא יודע שהוא יהיה חייב מספרים כדי להתקדם. בשלוש השנים שלו במועדון הוא בישל רק שער אחד. זה היה בעונה הראשונה, בניצחון הענק 0:7 על בני סכנין. בנתניה יודעים שאם יקבל יותר קרדיט, גם המספרים יגיעו. דבר אחד ברור: וייר כבר לא שחקן שקוף, אלא אחד שעשה התקדמות גדולה ומי יודע, אולי גם יגיע לחופה בעוד שבוע עם גביע המדינה, תואר שנתניה לא לקחה כבר 45 שנים.
