התכנית "זו אגדה" עם אבי נוסבאום המשיכה בסוף השבוע הקרוב, כמו בכל סופ"ש, כשהאורח הפעם היה - כוכב העבר אבי נימני. לאחר שידור הפרק, הנה הראיון שערך הכוכב עם נוסבאום, בו הוא דיבר על התקופה במכבי ת"א, היריבות עם מכבי חיפה ועונת 1991/92.
"אבא שלי לקח אותי למכבי ת"א בגיל 8. זה היה המקום הכי קרוב לאיפה שגרנו", סיפר נימני, "גדלתי בחולון ומגרש האימונים היה בצומת חולון. זה בא לי מהשכונה, הכל בא לי מהשכונה, מהקט רגל. לא היה הרבה מה לעשות בתחילת שנות ה-80. היינו משחקים כדורגל בשכונה, מתחת לבית, בבית הספר, כל היום מסביב לשעון. כל פעם הייתי מחפש טריקים חדשים ומשם נולדה ההטעייה שלי. ב-22:30-23:00 בלילה הייתי משחק כדורגל. לא ראינו כלום, ושיחקנו".
נימני המשיך והתייחס למעבר לבוגרים של מכבי ת"א: "האימון הראשון שלי בבוגרים היה לפני גיל 16, אצל גיורא שפיגל. הבן שלו שיחק איתי בנערים. הוא ראה אותי בכמה משחקים ופתאום קיבלתי טלפון משמעון קורק ז"ל. הוא התקשר לשכנים כי לא היה לנו טלפון בבית. הוא אמר לי 'ילד, תבוא מחר לאימון של הבוגרים בשעה שלוש' וניתק. אני לא הלכתי. חשבתי שצוחקים איתי. היה לי אימון בשעה חמש במקום אחר, והגעתי לשם".
"המאמן שלי, יוסל'ה גולדשטיין ז"ל, אמר לי 'אבי, למה לא הלכת לאימון? תראה איזה בעיות אתה עושה לי, הם רוצים שאני אשעה אותך'. אין אז פלאפונים ואין למי לחזור. אז שמעון קורק הגיע. בהתחלה הוא כעס עליי. הוא אמר לי 'אתה חוצפן, איך אתה לא מגיע?'. אמרתי לו שהייתי בטוח שצוחקים איתי. גם לא ידעתי למי לחזור. קיבלו את זה וסלחו לי ולמחרת הזמינו אותי לאימון של הקבוצה הבוגרת. באותה תקופה הייתי מעודד את הקבוצה ביציעים".
"כשהגעתי לא ידעתי איך להתנהל או להתנהג", המשיך נימני, "היו שם שחקנים כמו בני טבק ואבי כהן ז"ל. כוכבי על שמבחינתי הם היו דוגמה וסמל. כל הדרך נסעתי באוטובוס מחולון למכביה בת"א ואני אומר לעצמי 'מה יהיה, אין לי בגדים של אימון אפילו'. הגעתי ועמדתי בצד. התביישתי להיכנס לחדר ההלבשה. לא הכרתי אף אחד, היה לי תיק קטן עם נעליים".
גיורא שפיגל הגיע, חיבק אותי ואמר לי 'אל תתבייש, אתה תהיה יותר טוב מכל השחקנים האלה. ראיתי אותך 3-4 חודשים, תשחק כמו שאתה משחק בקבוצה שלך. תעשה מה שאתה רוצה. אל תתרגש אם צועקים עליך'. נכנסתי לחדר ההלבשה מבויש, ישבתי בפינה. אף אחד לא דיבר איתי. הוא חילק אותנו לשתי קבוצות באימון וזה היה כמה ימים לפני חצי גמר הגביע. המשחק הסתיים 0:1 וגם כבשתי את השער. בסוף שפיגל חיבק אותי ואמר לי שאתחזק ואהיה שחקן גדול. זה עזר לי ודחף אותי".
"אחרי גיורא שפיגל הגיע ניסים בכר ואני הייתי בקבוצת הנוער", סיפר כוכב העבר, "היה לנו משחק נגד בני יהודה בשכונת התקווה. בדקה ה-25 היה חילוף ואני רואה את המספר שלי. אני אומר 'מה קורה פה?'. שתי דקות לפני בעטתי מ-30 מטר למשקוף. המאמן אמר לי 'אני מצטער, קיבלתי הוראה מגבוה'. ניסים בכר ישב ביציע ואמר שאני מחזיק בכדור יותר מדי, וצריך להוציא אותי. התעצבנתי, אבל שתקתי והתפתח אצלי אנטי. אמרתי לעצמי שאני אראה לו שאני הראשון שיעלה לבוגרים ובאותה עונה הוא העלה אותי לבוגרים".
"לפני המשחק הראשון ניסים בכר קיים איתי שיחה ואמר לי שעשיתי קפיצה יפה, אבל הוא רוצה שאחזיק בכדור פחות. היה אז פחד לקבל תבוסה כי מכבי ת"א לא היתה בתקופה טובה. מלמיליאן בא אליי בחימום ואמר לי 'אבי, תשחק כרגיל. אם יש לך אחד-על-אחד, לך על זה. אל תפחד לקבל את הכדור'. הוא ואבי כהן הירושלמי פרשו עליי חסות. הם דאגו שלא יתעסקו איתי. הם אפילו הגיעו לעימותים עם שחקנים מסוימים. לא אשכח להם את זה. נתתי את אחד המשחקים הכי טובים בקריירה שלי. המשפטים האלה בחימום עשו לי את קפיצת המדרגה. כשיש תחושה שמאמינים בך, אתה לא רוצה לאכזב אף אחד".
כשנשאל על הדרבי של עונת 91/92, נימני סיפר: "היתה אווירה יוצאת דופן באצטדיון. הוא היה מלא הרבה לפני המשחק. היה קשה להשיג כרטיסים. הפועל ת"א היו במקום הראשון. היה חשש די גדול, אבל האמנו בעצמנו כי היינו קבוצה טובה. היה לנו חוסר מזל בתחילת העונה. הדברים התחברו במשחק הזה. יש רגעים שהם בלתי נשכחים, זה אחד מהם. העונה עם צביקה רוזן הניחה את היסודות לאליפות. רוזן בנה עליי מהרגע הראשון. זה לא קל כשיש כ"כ הרבה כוכבים. הגענו למחנה אימונים בגרמניה ולא עמדתי בעצימות של האימונים והתחלתי להקיא וליפול מהרגליים. הוא דחף אותי להמשיך".
נימני המשיך והתייחס ליריבות עם מכבי חיפה ולניצחון בקרית אליעזר בעונת 95/96: "אחרי האליפות היתה ירידת מתח. הקוף על הכתפיים ירד והתחילה תחרות גדולה מול מכבי חיפה. היתה להם קבוצה אדירה. אמרו שהם המוכשרים ואנחנו עובדים קשה. הם מתחו אותנו למקסימום. הדבר הכי חשוב אחרי ה-5:0 המפורסם היה איך מתרוממים. באותו שבוע אייל ברקוביץ' התחתן. הוא היה חבר לנבחרת וחבר אישי ואף אחד לא רצה ללכת ואני הלכתי".
חשבתי שעם כל הכאב, צריך לדעת איך מתרוממים למשחק הבא. כמעט יומיים לא נרדמתי אחרי המשחק. כעסתי על עצמי ועל הקבוצה. ביום שני זה נגמר. אי אפשר להסתכל אחורה, צריך להסתכל קדימה. לא כל קבוצה מסוגלת לחזור למסלול אחרי כזו מכה. צריך אופי. כישרון לא מספיק. מי שאין לו יכולת מנטלית גבוהה, אישיות חזקה, תהיה לו הצלחה, אבל קצרת מועד ולאחר מכן תהיה ירידה מאוד תלולה".
"ירדנו בפיגור בקרית אליעזר וכמעט ולא היינו בחדר ההלבשה. נכנסנו, היה שקט, שתינו לגימה וקשטן אמר 'צאו החוצה, אתם יותר טובים, תנצחו את המשחק'. היינו 7-8 דקות על הדשא וחיכינו להם. היינו טובים גם במחצית הראשונה. במחצית השניה כולם היו חדורי מוטיבציה, ממושמעים טקטית והבינו שזה משחק של להיות או לחדול. זו היתה אחת העונות הכי גדולות של מכבי ת"א. היה חיבור מעולה על המגרש ומחוצה לו. היינו יוצאים ביחד גם לחו"ל".
נימני סיפר גם על המעבר לאתלטיקו מדריד: "כל הסיפור של אתלטיקו היה סוג של הזיה. היא לקחה דאבל היסטורי בספרד בעונה שלפני. אני זוכר את עצמי רואה אותם באירופה עם ויירי, לארדין וקאמינרו ואומר לעצמי 'איזה רמה, איזה כדורגל'. יום אחד קיבלתי טלפון מבחור ספרדי שמדבר אנגלית לא הכי ברורה ואומר שיש לו הצעה בשבילי מאתלטיקו מדריד. הם מוכנים לקנות אותך. אני זרמתי איתו וחייכתי. לא התייחסתי לזה ברצינות".
"הוא שאל אותי עם מי לדבר", המשיך נימני, "אמרתי לו שיש בעלים ומנכ"ל. אמרתי לו שאשלח את המספר ולא שלחתי. אמרתי לעצמי שזו שטות, מה אני קשור לאתלטיקו מדריד? אחרי יומיים הוא התקשר אליי בטון כועס. 'מה, אתה לא רוצה לשחק בספרד?'. אמרתי לו שאני רוצה, אבל אין לי כח לשטויות. הוא אומר לי שראו משחק שלי במדי הנבחרת נגד בולגריה והם רוצים אותי. הוא התקשר שוב אחרי יום ואמרתי לו שישלח לי הצעה בפקס ובאמת קיבלתי הצעה בפקס".
"הוא הצליח ליצור קשר עם מכבי ת"א ודיבר עם אברהם גרנט. הוא דיבר איתי ושאל אם אתלטיקו באמת רוצה אותי ואמרתי לו שאני לא יודע, אבל יש איזה בחור שמשגע אותי כבר שבוע. קורק אמר לי שנשלחה הצעה בפקס ושאל אם אני רוצה ללכת. עניתי לו שברור. התחיל מו"מ כספי. מכבי ת"א קלטה שאפשר למתוח את החבל. הם הציעו מיליון דולר, שאז זה היה הרבה כסף. מכבי ת"א הצליחו למתוח אותם לשני מיליון דולר. התחלתי להבין שזה יכול לקרות. כל הזמן הייתי בתחושה שעובדים עליי. באותו ערב הגיעו מאה אנשים להיפרד ממני".
למחרת היינו בטיסה ב-05:30 בבוקר. ב-15:00-16:00 הייתי כבר שחקן אתלטיקו. זה היה כאילו אני בסרט. ישנתי חודשיים במלון עד שמצאתי דירה. אף אחד לא דיבר אנגלית במועדון חוץ מוויירי. בחודש הראשון לא הייתי יכול לסיים אימונים, לא הייתי עומד בקצב. אפילו בחימום. הייתי סובל ממתיחות. זה היה סיוט. התביישתי. היתה לנו קבוצה עם 28 שחקנים, כולם היו יותר טובים ממני בהרבה. התלבשתי כמעט בכל המשחקים וכמעט שיחקתי בכל המשחקים. מה שהטריד אותי יותר מהכל זה שהרגשתי שאני לא בקצב. לא הבנתי מה זה כדורגל אמיתי. היה פער עצום בין איפה שהייתי לאיפה שהגעתי. הרגעים שם עזרו לי להמשך הקריירה. לא ידעתי מה זה להתאמן באופן אמיתי ומה זו מקצוענות".
נימני על הספסול בעונת 2012/13: "זה התחיל במשחק לפני מכבי חיפה, שלא התלבשתי. אחרי זה, נגד חיפה הלבישו אותי, אבל לא שיחקתי. לא אומרים לי כלום כי אף אחד לא דיבר איתי במועדון. זו היתה תקופה שתבעתי את מכבי ת"א על כספים שהיו חייבים לי ולא שילמו אותם. אני דחיתי את התשלומים והם לא עמדו בדחייה. היה הליך לא נעים משני הצדדים. רק אברי מונצ'ר, מאמן הכושר, אמר לי מה לעשות".
"גם ניר קלינגר לא דיבר איתי באותה תקופה", הסביר נימני, "הוא לא היה נותן לי הוראות, גם באימונים. היה שולח את מונצ'ר שיסביר לי מה לעשות. הבנתי את המצב. לוני היה אומר לי שמי שתובע אותו מבחינתו לא קיים. הבנתי שזה סוג של מלחמה שקטה שצריך לעבור אותה. זה היה לא נעים, אבל זה יצא לטובה. אף פעם לא שברתי את הכלים, וזה לא היה קל. הרגשתי שמחכים שאשבר ואני לא נכנעתי".
"אחרי הפסד בנתניה היה עליהום גדול בתקשורת וגם מבחינת הקהל. במשחק שלאחר מכן לא התלבשתי וסיימנו ב-0:0 מול 10 שחקנים של מכבי פ"ת. הקהל לא נתן לנו לצאת מהאצטדיון. ניר לא דיבר איתי 4-5 חודשים והיה לנו משחק חצי גמר גביע מול הפועל ר"ג. מנהל הקבוצה, משה עגייב, אמר לי שניר רוצה שאגיע אליו. ניר אמר לי שיכול להיות שאשחק בגביע, אבל הוא מבקש שלא 'אמכור' את הקבוצה. זה מאוד פגע בי. אמרתי לעצמי שיהיה לי את הזמן להגיב לו ולו אמרתי שאני אתן מעל ומעבר".
"הבקעתי שער שוויון בחצי הגמר", המשיך כוכב העבר, "אבל הם כבשו בדקה האחרונה וניצחו ועלו לגמר. שוב היה עליהום גדול על המועדון, על זה שלא עליתי בהרכב. היו לחצים מאוד גדולים. לפני המשחק בטדי ראיתי שהשם שלי על הלוח והרגשתי טוב לעלות בהרכב אחרי תקופה כ"כ ארוכה. מצד שני, חשבתי שאולי יהיה לי כח למחצית במקרה הטוב. בסוף קיבלתי כח של אמונה עצמית ואמונה באלוהים. אני אדם מאמין, אבל האמנתי בעצמי. נכנסנו למשחק הזה לא טוב. בית"ר עשתה לנו בית ספר. הם הובילו 0:2 ובמחצית היתה אווירה של סוף עולם. כולם מיואשים ועם הפנים ברצפה. בראש שלי כל הזמן חשבתי איך אני לוקח אוויר למחצית השניה".
"לפני היציאה למחצית, אמרתי לשחקנים 'אנחנו חייבים לנצח, אין מצב שאנחנו לא מנצחים'. השחקנים התחילו להתרומם. במדרגות השחקנים התחבקו והתחילו להאמין. השתלטנו לגמרי על המשחק, היינו ראשונים לכל כדור. הצלחנו להפוך את התוצאה. המשחק הזה נצרב לי בתודעה כי אני זוכר את עצמי על הדשא שעה אחרי שהמשחק הסתיים וכל הקהל עדיין ביציע ולא נתן לרדת לחדר ההלבשה. אף אחד בקבוצה לא דיבר איתי, אבל הבנתי את הסיטואציה. הייתי כ"כ שמח ומרוצה שזה לא הפריע לי. במשחק שלאחר מכן, מול בני יהודה, הלך לנו קשה. הבקעתי צמד והרגשתי באיזשהו חלום שלא באמת קורה. ראיתי סצינות של שמחה שלא חשבתי שהן אמיתיות. וזו היתה המציאות. ב-0:3 על הפועל פ"ת אמרו לי שזה היה ניצחון שלי, אבל לא הרגשתי כך. ראיתי את זה כניצחון של מכבי ת"א".
