כשמילה "אגדה" נזרקת לאוויר בהקשר של הכדורגל הישראלי, יש שחקן אחד שהתמונה שלו הכי מתאימה לצד התיאור הזה - אלי אוחנה. לא רק הקלאס, הכישרון, השערים, האליפויות, אלא גם הפאסון, הסטייל והדמות שהפכה לגדולה מהחיים, על המגרש ומחוצה לו. חלוץ העבר האגדי של בית"ר ירושלים התארח ב"זו אגדה", משדר העצמאות של ערוץ הספורט וסיפר על תחילת הדרך בבית"ר, האליפות הראשונה, החזרה מאירופה, הפספוס בנבחרת והתכונה שהפכה אותו לשחקן כזה גדול.
איפה הכל התחיל
"הגעתי לגן סאקר במקרה עם חברים כדי לשחק על הדשא. היו שם מבחנים וראו אותי שם. ככה זה התגלגל די במקרה. מאז אני קשור ושייך לבית"ר ירושלים. כשעלינו לבוגרים, עלינו תשעה שחקנים ביחד. זה דבר מאוד נדיר. ללא תקדים. כולם היו משמעותיים, לא עלו כדי להיות בקאדר. כולם הפכו להיות שחקנים לגיטימיים בליגה הלאומית".
הבכורה בבוגרים
"שיחקתי רבע שעה או עשרים דקות בבית שמש, שהיו אז בליגה הארצית. הייתי בהתרגשות שיא. בדיעבד אני זוכר שהאוהדים אמרו 'למה הוא נופל כל חצי דקה?'. היתה התרגשות גדולה וברבע שעה נפלתי מה שלא נפלתי אחר כך במשך שלוש עונות. לא הייתי פקטור, אבל זו היתה טבילת אש ואת זה אף אחד לא שוכח. היה ברור שהמטרה שלי היתה להיות שחקן מוביל בבית"ר ולהתפרנס מזה".
השינוי בעמדה
"שיחקתי כחלוץ בכל הגילאים ואז בבוגרים התחלף מאמן והגיע אליהו עופר ז"ל, איש יקר מאוד. הוא החליט שהוא רוצה להפוך אותי לשחקן ורסטילי. בשלושה משחקים ברציפות שיחקתי קשר אחורי. שמרתי אישית את משה סיני, את מוטל'ה שפיגלר, את ניסים כהן. אני זוכר את התנועה של אליהו עופר בימק"א אליי 'לא לעבור את החצי'. כילד צעיר, אתה חייב להקשיב למאמן. לא אהבתי את זה, תמיד היתה לי דעה, אבל כיבדתי את הסיטואציה. הוא קיבל הרבה ביקורות, אבל אולי זה עשה אותי שחקן יותר טוב או לפחות אישיות יותר טובה".
ההתפוצצות בעונה השלישית
"לא היה כ"כ פשוט. היה צבא באמצע. לא שעשיתי צבא בשייטת או בחיל האוויר, אבל החיים הביאו אותי למצב שבחרתי בקריירה ספורטיבית ואני לא מתנצל על זה. אני זוכר את השיחה עם דוביד שווייצר שאמר לי 'אתה רוצה להיות כדורגלן העונה? אתה רוצה להיות שחקן נבחרת? אז תקשיב לי', עם הדיבור הסמכותי. הוא היה איש מדהים. באמת הקשבתי לו ולזכותו הוא נתן לי לשחק חופשי במגרש. הוא הבין שלהגביל אותי יגרום יותר נזק מתועלת והיתה פריצה מטורפת. בגיל 19 זה התחיל ובגיל 20 הייתי שחקן עונה. זה מאוד נדיר. שם הפכתי לכוכב בקנה מידה ישראלי".
הפסד האליפות במחזור האחרון במשחק מול הפועל ת"א
"המשחק הזה העמיק את הסכסוך. הפועל ת"א תמיד נחשבו לכבשה השחורה. כילד, בימק"א דיברו על זה. כמובן שלפוליטיקה היתה השפעה. היינו צריכים תיקו כדי להיות אלופים. כבר הובלנו בפער של 13 נקודות. נציג של ליברפול הגיע לראות אותי באותו משחק וזה היה אחד המשחקים הכי גרועים שלי ושל כל הקבוצה. היינו בהלם. הלחץ הכריע. להפועל לא היה על מה לשחק. משה סיני תפס את הראש בשערים, הוא לא האמין שזה נכנס. החדר ההלבשה הרגשנו שזו הטרגדיה הכי גדולה שיכולה להיות. נתנו עונה מדהימה ופספסנו שוב את האליפות והתחילה המחשבה שלעולם לא נזכה. אם העונה לא, מתי כן? היה שקט מוחלט בחדר ההלבשה. אף אחד לא דיבר. מה היינו יכולים להגיד. עשינו פאדיחה של החיים. התקלחנו, יצאנו, שמענו כמה קריאות לא נעימות מצד האוהדים שחיכו והלכנו הביתה. האכזבה הזו ליוותה אותנו תקופה ארוכה. בספורט כמו בספורט, יצאנו מזה ואחרי שנתיים או שלוש, זכינו באליפות".
הניצחון על מכבי חיפה בגמר הגביע
"זה היה סוג של פיצוי. לא זכינו באליפות, למרות שהגיע לנו. היינו גרועים במחצית הראשונה, היינו צריכים לקבל 4-5 שערים, יוסי מזרחי המיתולוגי היה ביכולת שיא. הוא רשם הצלות שגם היום לא עושים. צריך להבין, השבר כשלא זכינו באליפות ליווה אותנו... זו כמו מועקה בגרון שלא עוזבת אותך. זה החזיר לנו את השמחה, הצבע, השמחה. ר"ג היה מלא, אולי אפילו יותר כי יש אנשים שנכנסו בלי כרטיסים. ההתרגשות היתה עצומה. חגננו את הזכייה עד אור הבוקר יחד עם האלפים. זה משהו שלא רואים היום. זה היה ספונטני. היינו על הכתפיים יותר מאשר על הקרקע".
הזכייה באליפות עם בלומפילד כמגרש ביתי
"היה לנו רדיוס או שניים שם והבנו שגם כדי להביא יותר קהל... זה לא היה עניין של לחץ. גם אם תשחק בהודו, יהיה לחץ מהקהל. ימק"א, בו התפתחתי, היה מגרש... היה בדיחה לחשוב על זה ששיחקנו שם. אי אפשר היה להתאמן. בלומפילד גם סיפק מגרש יותר טוב ובעיקר גודל. כל משחק היה אצטדיון מלא. גם מבחינת קהל, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה מקצועית. היה לנו ברור באותה עונה שנהיה אלופים".
"היינו בפיגור ולא היינו מתרגשים. היינו בשלים. עברנו את כל המתחים והפספוסים. הפעם הבנו שזה הולך להיות שלנו. זכינו באליפות ב-15 נקודות פער. היתה שמחה אדירה בבלומפילד במשחק האליפות, זה היה בערב יום הזיכרון. האוהדים עצרו באמצע כביש מספר 1 והתחילו לעודד. אני זוכר שאני ואחרים שכנענו אותם שיהיה לנו זמן לשמוח וביקשנו לכבד את הערב. כולם הקשיבו, עלו לרכבים. הלכנו הביתה עם שמחה בלב, אבל עם עצב גדול לקראת יום הזיכרון. האליפויות הצטברו סביב גוש דן, תמיד באיזור חיוג מסוים. מבחינת האוהדים זו היתה גושפנקא - אנחנו על המפה. ככה הרבה מאוהדי בית"ר הרגישו".
הזיהוי הפוליטי של בית"ר
"בית"ר נוהלה על ידי 'חירות'. ההנהלה היתה נבחרת ע"י הנהלת סניף חירות בירושלים, כמו בהסתדרות. רוב הפוליטיקאים שהפכו להיות חברי כנסת ואחרי כך שרים ורובי שהגיע להיות נשיא ואולמרט שהיה ראש ממשלה... בית"ר ירושלים עזרה להם הרבה מאוד. גם אם הם יכחישו, הם משקרים. בלי בית"ר ירושלים, לא היתה להם קריירה פוליטית כזו. זה היה הבסיס והכח שלהם".
המעבר למכלן
"גם בבלגיה לא שמעו כ"כ על מכלן. זו עיר קטנה שנמצאת בין אנטוורפן לבין בריסל. עיר ציורית, יפהפיה. עיר קטנה. סוכן ישראלי שחי בבלגיה... שנה קודם הצליח לשדך את רוזנטל לברוז'. הוא פנה אליי. הכנתי קלטת ושלחתי אותה והם לא האמינו למה שהם ראו. שליטה כזו בכדור? עובר כ"כ בקלות שחקנים? כך אמר לי המאמן בדיעבד. שלחו נציגים לראות אותי בשני משחקים והחליטו שהם רוכשים אותי. לצאת אז לאירופה היה כמעט בלתי אפשרי. לא היה חוק בוסמן. אפשר היה להביא 3 זרים מכל העולם. היה צריך לבחור בפינצטה. בכל זאת החליטו ללכת עליי. המחיר שלי היה 275 אלף דולר, יכול להיות שארגנטינאים או ברזילאים היו עולים שני מיליון דולר. יכול להיות שזה עזר. באו מאות לנמל התעופה. אוהדים של בית"ר. כדי להיפרד ממני. זה היה מרגש. עליתי בגאווה למטוס, נחתתי ואין אף אחד. לאן נוסעים? אתה מגיע למדינה, בלי שפה, אתה לא יודע לאן צריך לנסוע. לא היו פלאפונים. לא זוכר איך פתרתי את זה. היתה אי הבנה, הם חשבו שאני מגיע יום לאחר מכן. זו היתה קבלת הפנים שלי בבלגיה. עליתי על מונית ואמרתי 'קח אותי למכלן'. איכשהו הגעתי למשרדי המועדון וככה זה הסתדר".
הזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע
"זה שמכלן הגיעה לגמר אירופי, זה כמו שמכבי יבנה יגיעו לגמר אירופי. אני לא מגזים. היה טירוף בעיר. זה היה מועדון קטן, אפור, פחות פופולרי. משום מקום היינו אלופי אירופה. זה היה טירוף. הבישול? ספורט זה משהו ספונטני. קשה למאמן לשלוט במשחק ההתקפה. אפשר לתרגל ולשפר, זה לא כמו משחק ההגנה שיש עקרונות ברורים. בהתקפה צריך לדעת לאלתר, להוציא מכלום משהו גדול. לעשות מהלכים שאתה אומר לעצמך שאתה משוגע שעשית אותם. זה בא בטבעיות, אבל אני מודה כל יום לאלוהים על העובדה הזו. כבר באותו שלב התחילו סוכנים לפנות אליי. איטלקים ובלגים והולנדים ואנגלים. התחילו לעניין אותי בקבוצות. זה שנות ה-80 שהדברים התחילו להתהוות ולהתפתח. אז אפשר לצאת מקבוצה רק בקבר. גם אחרי החוזה, אתה קבור במועדון. לא בוררות, לא בית משפט ולא שום דבר אחר. התקופות היו שונות. השמחה והתחושה של ההישג לא שונה היום ולא עוד 50 שנה".
הזכייה בפרס בראבו לשחקן הצעיר באירופה
"הזמינו אותי לשלושה ימי אירוח בבית מלון עם מסעדות. אז התחלתי להבין כמה זה גדול. כמה חודשים לפני הייתי בפריז כדי להגיע עם חליפה ונעליים. ראיתי שם פרצופים שראיתי רק בטלוויזיה ובעיתונות. אז נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי 'וואלה אלי, שיחקת אותה'".
החזרה לבית"ר ירושלים
"היה לי ברור שאני מגיע לבית"ר ירושלים. זה היה כ"כ מובן מאליו מבחינתי, מבחינת הסביבה שלי, מבחינת האוהדים. לפני שהגעתי לבית"ר, גם הפועל ת"א הציעו לי... משה סיני היה מנג'ר-שחקן. ויוסי שפרלינג היה יו"ר. הם הציעו לי הצעו יפהפיות מבחינה כספית. הרבה יותר מאשר הרווחתי בסופו של דבר בבית"ר ירושלים. מבחינתי זה היה בלתי אפשר, ועוד ללכת להפועל ת"א, שזו היריבה הכי גדולה של בית"ר. זה היה לי כ"כ פשוט. אחרי שישבתי איתם ושמעתי אותם וכיבדתי אותם, אמרתי שמבחינתי אני חוזר הביתה. עד היום אני מרגיש, ובוודאי אז, שזה הבית שלי, שזה המקום שאני הכי נהנה בו. בית"ר היא חלק ממני ואני חלק מבית"ר ככה ששום כסף, שום חוזה, שום דבר לא יכול היה לפתות אולי לא לחזור לבית"ר ירושלים אם אני חוזר מאירופה. אמרתי שאם חלילה בית"ר לא תעלה, רק אני אשם. זה היה כישלון רק שלי. זה היה ברור לי שאני מוביל את הקבוצה חזרה לליגת העל. לא ידעתי מי השחקנים לידי ולא עניין אותי. זה לא היה קל, עלינו רק במחזור האחרון".
זכייה באליפות אחרי החזרה מהליגה השניה
"לא ציפיתי שנזכה באליפות. מבחינתי בית"ר תמיד היתה שוות ערך למכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל ת"א, גם כשהיינו בארצית. הייתי בטוח שנהיה בצמרת".
החיבור עם רונן חרזי
"היה חיבור יוצא מהכלל מהרגע הראשון. הוא היה חלוץ מצוין. תמיד שיחקתי ליד חלוץ בבית"ר ירושלים. השילוב בינינו היה יוצא מהכלל, על עיוור. הוא היה כישרון עולה, הוא הוזמן לנבחרת ע"י שלמה שרף. זה לא היה הימור כי הוא שחקן טוב. היתה קבוצה מכובשת ועשינו דבר מדהים".
אורי מלמיליאן
"הוא קלט אותי בצורה יוצאת מהכלל. אני לא אדם שמעריץ אנשים, אני לא מבקש להצטלם עם אנשים, גם כילד. תמיד מרחוק. אורי היה גיבור ילדותי, מרחוק. איך אני יכול לדבר עם אורי? איך אני יכול לבקש ממנו חתימה? מבחינתי אורי היה ונשאר אחד האנשים שאני הכי אוהב. כשחקן... אני לא אוהב לעשות השוואות כי אלה תקופות אחרות, אבל לי באופן אישי הוא הגדול מכולם גם כאדם וגם כשחקן".
הצירוף של שאלוי ופישונט
"אמציה לבקוביץ' היה המאמן, במחזור הרביעי היינו עם שתי תוצאות תיקו ושני הפסדים, שזו פתיחה נוראית עבור בית"ר והוא מפוטר. יוסי מזרחי מתמנה במקומו. חזי וגיא ויטקובסקי, שהיו בזמנו סוכני שחקנים, הביאו אותו. נפגשו בבית של דדש כשהוא רק הגיע... שאלוי הגדול עלה 20 אלף דולר, שגם אז זה לא היה כסף גדול. לא ידענו מה אנחנו מקבלים. ראינו 'טיפוס'. הוא יודע מה הוא רוצה, הוא אינטיליגנט, הוא יודע לומר את דעותיו. היתה איזה התנגשות קלה או שתיים, אתה יודע מי ניצח בסוף. כשפישונט הגיע, הוא היה פצוע מגרמניה. עשו משחק מבחן בימק"א והוא לא הרשים, אבל לאלי כהן היתה עין מצוינת והוא אמר 'זה השחקן'. זו היתה תקופת הזהב של ההונגרים".
אחרי 13 שנים, שוב זוכה בשחקן העונה
"מה שאפיין אותי... היו הרבה שחקנים מוכשרים, הרבה שחקנים ידעו לעבור שחקנים. לי היה את הבטחון שאולי לא היה לשחקנים אחרים. לא פחדתי לטעות, לא פחדתי לאבד כדורים... היה לי את הבטחון לטעות. ידעתי שזה חלק מהמשחק, ידעתי שהקהל יהיה איתי... התקשורת לא תמיד... לא תמיד נהניתי מתקשורת אוהדת ומפרגנת, תמיד היו כאלה שניסו לעקוץ, אבל חייתי עם זה בשלום. היו הרבה שחקנים טובים, ואני מעיד על עצמי שהייתי שחקן טוב, אפילו מצוין.. אני מרשה לעצמי להחמיא לעצמי, אבל היה לי את המשהו האחר... זה הבטחון לטעות. ידעתי שזה יבוא במהלך הבא ובמשחק הבא. זה אפיין אותי לאורך כל הקריירה".
השער נגד אוסטרליה
"אי אפשר לשכוח את המשחק הזה. אני זוכר את התכונה, ידענו שזה יכול להוביל אותנו ממש משחק-שניים לפני מונדיאל. תמיד עולה השאלה - מה חשבת לעצמך בשער? לא חושבים בסיטואציה כזו, הכל כ"כ ספונטני, אתה מחליט לאלתר בשניה. הייתי בטוח, להגיד את האמת, בזווית העין חשבתי שהשחקן קרוב אליי יותר ממה שהיה באמת, ובגלל זה לא בעטתי מיד. פחדתי שזה יפגע בו ונתתי לו להתקרב עוד קצת ועברתי אותו".
ה-0:0 מול קולומביה בר"ג
"כספורטאי, אתה תמיד מאמין. אתה בבית, יותר מ-50 אלף צופים... אבל כשאני משחזר את המשחק הראשון בקולומביה, נכון שהפסדנו רק 1:0, אבל בוני גינצבורג היה ביום ענק, הוא הציל לפחות שלושה-ארבעה שערים בטוחים. כמעט לא עברנו את החצי. הם ישבו על השער שלנו. היה שם חם בצורה מטורפת, אי אפשר היה לנסות בגלל הלחות. הם היו נבחרת מצוינת, אבל האמנו שאנחנו מסוגלים. בבית יצרנו מספיק מצבים. רציתי לפתוח בהרכב, אבל בדיעבד הייתי יכול להבין את ההחלטה. סחבתי פציעה. זה היה הדבר הכי קרוב למונדיאל משנת 70. זה היה מושלם מבחינתי אם היינו במונדיאל, אבל אני לא חושב על זה. יש כמוני עוד מיליוני שחקנים שהיו מצוינים שלא הגיעו למונדיאל. אני אדם פרקטי - לא קרה, ממשיכים הלאה".
