אנחנו ניצבים בפני שבת גורלית של כדורגל בפלייאוף התחתון. הפועל תל אביב תפגוש את עירוני קריית שמונה לקרב ישיר על המשך החיים בליגה הבכירה, בעוד בני ריינה צריכה נקודות מול בית"ר ירושלים, ובני סכנין תשחק מול הפועל חדרה, שגם לא הבטיחה את ההישארות. עד כאן זה יחסית פשוט, ועכשיו בואו נדבר על המאמנים.
את הפועל ת"א בנה קובי רפואה, שהוחלף לטובת סלובודן דראפיץ' ובהמשך חיים סילבס. אותו דראפיץ', שפוטר מהפועל אחרי תקופה מזעזעת, הגיע לקריית שמונה במקום ניר ברקוביץ' שהגיע על חשבון מנחם קורצקי שבנה את הקבוצה. קורצקי פוטר לאחרונה מהפועל חדרה, בה החליף את אסף נמני, ועכשיו מאמן אותה ניסו אביטן. ניסו אביטן יפגוש את רפואה, ההוא מהפועל, שהחליף בסכנין את חיים סילבס.
במשחק הנוסף שחשוב בתחתית יש לנו את בית"ר ירושלים (אותה מאמן יוסי אבוקסיס מתחילת העונה, לאחר שהקבוצה בקושי עברה את הבקרה התקציבית) ושרון מימר, שעם 30 מחזורים בבני ריינה מתקרב לתקופה הארוכה ביותר שלו בקבוצה אחת - 38 משחקים בחדרה ובהפועל כפר סבא.
זה עוד לפני שדיברנו על רוני לוי שהחליף את ניר קלינגר או על מאמנים אחרים שעברו בליגת העל העונה כמו בני לם, אדהם האדיה ואסף נמני. בסך הכולל 11 מאמנים עזבו את הקבוצות שלהם מאז שהחלה 2022/23, כך שפעם ב-3 מחזורים, פחות או יותר, עזב מאמן. זה מרגיש כאילו הם מתחלפים בעצמם, ולכן עידו רקובסקי מספורט הארץ יצר את טבלת הקרוסלה. התופעה הזאת לא חדשה למי שעוקב אחרי ליגת העל, אבל זה מרגיש כאילו אנחנו לא מדברים עליה יותר מדי ברצינות.
טבלת המימרים המלאה
— Ido Rakovsky (@Nesherke) May 1, 2023
סופי_הפעם_עם_הקובץ pic.twitter.com/7cJut8aup7
בעיה עולמית
המצב בליגה הלאומית, אגב, חמור אפילו יותר. זה נמשך כבר תקופה ממושכת והוביל להרבה ביקורות על מעמד המאמן בישראל. חלק מאוהדי הכדורגל הישראלי יכולים לטעון, ובצדק, שכל אותם מאמני קרוסלה יכולים למצוא את עצמם יום אחד בנס ציונה, יום אחריו בעכו ואז בהפועל חיפה ולא נרגיש בהבדל משמעותי. אלא שהמגמה הזאת, באופן מעניין, לא קיימת רק בישראל.
מאז תחילת העונה בליגה הספרדית 13 מאמנים סיימו את תפקידם, כולל שמות נחשבים כמו ז'ולן לופטגי, אונאי אמרי וחורחה סמפאולי. בשנה שעברה היה מדובר ב-12 מאמנים, כשאז לואיס אנריקה היה בין אלו שסיימו באמצע העונה (ואייטור קראנקה מונה לקראת סיומה בקבוצה אחרת, גרנאדה). יש 20 קבוצות בלה ליגה, וחלקן המשמעותי מוצא את עצמו מחליף מאמנים שנה אחרי שנה. בחלק מהמקרים זה קורה יותר מפעם אחת.
באנגליה פוטרו 15 מאמנים, 8 מתוכם מאז תחילת פברואר, ואחד מהם היה מאמן זמני שפוטר והוחלף במאמן זמני אחר - צעד חריג במיוחד. "פגרת המונדיאל השפיעה", נכתב בכתבה ב"אתלטיק" בנושא על פיטורים בליגת הכדורגל הטובה בעולם, "אך במקביל קרב הירידה הוא הצמוד ביותר אי פעם. כשיש כל כך הרבה לחץ קבוצות ינסו ללכת על שינויים דרסטיים".
זה רלוונטי גם לישראל, בטח העונה. ערב המחזור ה-32 בפלייאוף התחתון מפרידות חמש נקודות בין המקום ה-10 למקום ה-13 שמתחת לקו, בזמן שבפרמייר ליג חמש נקודות מפרידות בין המקום ה-15 ל-19. בספרד מפרידות חמש נקודות בין המקום ה-14 ל-19. לכן זאת מגמה עולמית, בין אם המאמנים המסתובבים ידועים כ"שרון מימר", "רוי הודג'סון" או "חוסה בורדלאס".
כאן נכנסת בעיה במבנה הקיים של הליגות בכל העולם, וגם בישראל. מאמני הקרוסלה, ברובם, לא יצאו ממנה ישר לקבוצות גדולות. הם יכולים לעבור עונות שגורמות לנו להאמין שהם מהמאמנים הטובים בארץ (סלובודן דראפיץ', 2021/22), וכאלה שיעלו אצלנו שאלות בקשר להתאמתם לליגת העל (סלובודן דראפיץ', 2022/23). האמת היא איפשהו באמצע.
קשה לדמיין את סלובו, קורצקי, אסף נמני ושות' מקבלים פתאום את מכבי חיפה או מכבי תל אביב. כשמוסיפים לכך את ההצלחה היחסית של אליניב ברדה בהפועל באר שבע, את האמריקאים שעשויים למנות מאמנים זרים בהפועל ת"א המתחדשת ואת מערכת היחסים בין ברק אברמוב ליוסי אבוקסיס, מאמני הקרוסלה מתרחקים מ-5 הקבוצות האהודות בארץ. במקרה הטוב הם מגיעים למועדונים שיגדירו את העלייה כפלייאוף העליון בתור הישג, וזה בסדר. לרוב הליגה אין את המשאבים הכלכליים של מכבי חיפה/מכבי ת"א/הפועל ב"ש, ואולי טוב שכך. ככה העולם עובד.
ככה מקבלים את ה"בטן" של הליגה. הדיונים על הקטנתה האפשרית של ליגת העל ל-12 קבוצות או צמצום כמות המשחקים ראויים אך פחות רלוונטיים כאן, בהתחשב בזה שבכל ליגה, מהפרמייר ליג ועד ל-NBA, יש קבוצות "אמצע" כאלה. בעברית הן נקראות הפועל חיפה או בני סכנין, באנגלית וולבס וקריסטל פאלאס, בספרדית קאדיס וחטאפה. לפעמים הן בליגה הראשונה, לפעמים הן בליגה השנייה, והמאמנים מתחלפים ביניהם עד האינסוף.
איך זה משפיע על "מעמד המאמן"?
כל זה מעלה שאלה על אחד המונחים החרושים בשיח הספורטיבי בשנים האחרונות, "מעמד המאמן". זה מתחלק לשניים: מצד אחד יש את הכבוד האנושי הבסיסי. חלק מהבעלים בכדורגל הישראלי מתבטאים בצורה מזעזעת ולא מכבדת כלפי המאמנים שהם בעצמם ממנים שוב ושוב, ולעתים גם חלק ממחאות האוהדים נגד המאמנים חוצים את הגבול. גם המאמנים, כמו כל האנשים שעוסקים בתחום המדהים הזה שנקרא ספורט, הם בני אדם.
מצד שני, איזה מעמד יש למאמן כשלרוב השחקנים וכנראה גם לו עצמו ברור שהוא לא יחזיק מעל שנה בתפקיד? הוא מגיע, במקרה הטוב מצליח לפגוע בכמה החתמות בינואר, מסיים את העונה בצורה סבירה או לא סבירה ועוזב אחרי המשבר המשמעותי הראשון. שרון מימר הפך לנער הפוסטר של התופעה לאחר שעשה זאת מספר פעמים בקריירה, וגם השנה הצליח בחלון החורף של ריינה עם החתמות כמו מארק קוסטה ואניסט אבל.
אני לא מדבר רק על אוטוריטות כמו אלכס פרגוסון וארסן ונגר, בעידן שבו מאמן היה יכול להיות עשור בקבוצה ונעלם מהעולם. עידן שבכנות נדיר לראות גם בישראל. במדינתנו מאמנים כמו זיו אריה (מאמן הפועל י-ם ב-4 השנים האחרונות) ורן בן שמעון (מאמן אשדוד ב-3.5 השנים האחרונות) נחשבים לחריגים, בזמן שבחו"ל זאת קדנציה סטנדרטית של מאמן. במועדונים עם פחות סבלנות ממועדון שמבוסס על בעלות אוהדים כמו ירושלים, או מועדון שמטפח ומוכר שחקנים צעירים כמו אשדוד, יכול להיות שהם היו מצטרפים גם כן לקרוסלה. אף אחד לא מבטיח להם להישאר בקבוצותיהם לעד.
לכן, אולי, יש צדדים חיוביים לקרוסלה. כשהפערים בין הקבוצות ובין המאמנים לא גדולים, מה שיכול להכריע זה החיבור האישי בין המאמנים לשחקנים עצמם. בחלק מהמקרים זה מוביל לריצות מפתיעות ולסיפורים טובים מחוץ ל-3 הגדולות, בחלק מהמקרים זה נגמר בצורה מכוערת, אבל זה מכניס עוד עניין לליגה. המפגש המקרי הזה בין מאמן אקראי אחד לקבוצה אקראית אחרת יכול להוביל להרבה דברים, גם אם אין הבדל טקטי משמעותי בינו לבין המאמן שהגיע לפניו והמאמן שהגיע אחריו. אם זה יתחבר הוא יישאר, ואם לא אז הוא יכול לרדת ליגה ואז הקבוצה תנסה מישהו אחר. כשהפערים בין מקומות 9-13 לא גדולים באופן משמעותי, זה סיכון שאפשר לקחת.
יש בזה את אחד הצדדים היפים של הספורט (לפחות אם מתעלמים מאיכות הכדורגל). היכולת של שחקנים ושל מאמן ליצור ביחד שלם גדול מסכום חלקיו. בהתחשב בזה שלרוב הקבוצות אין באמת סיכוי לזכות באליפות או אפילו להגיע לאירופה במשך שנים, לנסות להחליף כל הזמן ולראות מה מתחבר. אם זה יצליח יכול להיות שהמועדון והמאמן יצאו מהקרוסלה הזאת, אבל אם לא הם ינסו שוב ושוב. גם אם הם לא ימצאו בית קבוע בשנים הקרובות, הם עדיין חלק לגיטימי וחשוב בליגת העל, שבוע אחרי שבוע. לכן, לסיכום, עידן הקרוסלה הוא לא בעיה שקיימת רק בכדורגל הישראלי. בכנות, לא בטוח בכלל שהוא בעיה.
Follow @Roi_Weinberg