1. ג'ורג' קוסטנזה קיבל לידיו הצעה שאי אפשר לסרב לה. הניו יורק מטס הציעה לו להיות הסקאוט הראשי של הקבוצה - ג'וב שכל חובב בייסבול היה צריך להיות לא שפוי כדי לסרב לו. המכשול היחיד בדרך לשם היה אחד - קוסטנזה עובד במתחרה הישירה, הניו יורק יאנקיז. הוא מבין שהדרך היחידה להגיע לג'וב הזה, מבלי לוותר על שכר מפנק, היא פשוטה: הוא צריך שיפטרו אותו.
וכך, כל הפרק "המילניום" (הפרק ה-20 של העונה השמינית של הסדרה "סיינפלד") מלא בניסינות נואשים של קוסטנזה להמאיס את עצמו על המערכת - ניסיונות, שכמובן, עולים בתוהו ורק משפרים את מעמדו.
הוא לובש גופייה היסטורית של אגדת העבר בייב רות' עם כתמי אוכל עליה, אבל ג'ורג' סטיינברנר דווקא משבח אותו. הוא רץ עם בגד גוף צמוד באמצע משחק ב"יאנקי סטדיום", אבל הקהל דווקא מעריץ אותו בגלל זה. בסוף, הוא אפילו לוקח את גביע האליפות שבו זכתה היאנקיס והורס אותו - רק כדי לגלות שפקיד אחר לקח את האחריות, פוטר - והפך לסקאוט הראשי של הניו יורק מטס.
על הסיפור הזה לא הפסקתי לחשוב כשהסתכלתי על דמותו של אייטור קראנקה, מאמן מכבי תל אביב. אני לא יודע אם לקראנקה יש הצעה מתחרה (אפשר להמר שהפועל תל אביב לא הציעה לו ג'וב בכיר יותר), ובראיונות בתקשורת הוא דווקא רומז שהוא בכלל רוצה להישאר - אבל כל ההתנהלות שלו במכבי ת"א, בוודאי בתקופה האחרונה, מרגישה כמו אדם שנואש להיפרד מהמשרה שלו.
זה התחיל במשחק נגד הפועל ירושלים בבלומפילד - שם הוא הוציא את גבי קניקובסקי ופארפה גויאגון, כדי להכניס את דור פרץ ודן גלזר. אחר כך, הוא בחר שלא לפתוח עם גויאגון - אחד השחקנים היותר טובים של מכבי בחודשים האחרונים - בטרנר נגד באר שבע (גויאגון עלה מהספסל וניצח לו את המשחק עם סחיטת פנדל בדקה ה-90 ומי יודע כמה), ונדמה שלשיא הגיעו הדברים אתמול - ב-0:0 מול מכבי נתניה (קבוצה טובה, אבל לא בדיוק ריאל מדריד), כאשר בדקה ה-84 הוא מחליט להוציא מהמגרש את ערן זהבי וג'ורג'ה יובאנוביץ' ביחד - כדי להכניס את אייל גולסה ודור תורג'מן.
ואם במקרה של זהבי עוד אפשר להבין - זהבי היה רחוק כרטיס צהוב מהשעייה שתגרום לו להחמיץ את חצי הגמר מול בית"ר ירושלים, למה גם יובאנוביץ'? יש במכבי ת"א היום שני שחקנים שמסוגלים לתת גול - זהבי ויובאנוביץ' מובילים את טבלת מלך השערים (19 ו-15 בהתאמה). מי השלישי ברשימה? אוסקר גלוך עם 4 שערים, והוא כבר שלושה חודשים לא פה. מי מוציא שני שחקנים כאלה במשחק שהוא רוצה לנצח?
ההחלטה הקרדינלית של ראשי מכבי תל אביב היתה ונותרה אחת: לא בשאלה האם קראנקה הצליח יותר או פחות העונה (גם בשאלה הזאת לדעתי אין ספק, אבל יכול להיות ויכוח), אלא האם הוא האיש שמסוגל לקחת אליפות עם מכבי תל אביב. וכשרואים מה קראנקה עושה בלי לחץ של מאבק אליפות מול מכבי חיפה, כשלמעשה הוא קיבל חצי עונה במתנה רק כדי להראות את כשרונו בקבוצה שמשחקת משוחרר - קשה לראות אותו מגשים את החלום של מיץ'.
מצד שני, כל הדיווחים מעידים שהוא הולך להמשיך בעונה הבאה. אז אולי מיץ'/סטיינברנר רואה משהו שאנחנו לא.
2. ה-5 במרץ, 2022, היה יום של סערת רגשות בהפועל תל אביב. ובצדק; בבוקר הם ראו, מילולית, את הבית שלהם נשרף על ידי בריונים, ובערב הם חוו את הקתרזיס המושלם - עם הניצחון על הקבוצה שהבריונים אהדו (לכאורה או שלא), בית"ר ירושלים, במגרש הביתי שלה. גם גדולי הציניקנים שבאוהדי הפועל חוו רגע של התרגשות אמיתית - וכאמור, מוצדקת לחלוטין.
אבל כנראה שאין טוב בלי רע - ונדמה שהניצחון ההוא בטדי, על כל תחושת האופוריה שהוא הביא איתו, הכיל בתוכו גם עוקץ. מאז המשחק ההוא בטדי, הפועל ת"א שיחקה חמישה משחקים - ניצחה אחד, והפסידה בארבעה (כולל אתמול). הסיבות הן כמובן רבות, אבל לדעתי חלק מההפסד הגיע גם מתחושה שהפועל תל אביב חגגה יותר מדי. משהו בעוצמות של המשחק ההוא, ובעיקר הסיום הדרמטי שלו, הנחיל בהם את התחושה שהסיפור נגמר. שאפשר לשחרר אנחת רווחה.
אבל הסיפור לא באמת נגמר - כי אחרי המשחק מול בית"ר, היה צריך לשחק עוד שמונה משחקים. והפועל ת"א, למרות התחושות האופטימיות, לא באמת הבטיחה הישארות - ואולי גם הרגישה חזקה יותר ממה שהיא באמת. כי האמת הפשוטה היא שהפועל ת"א היא קבוצה לא טובה - גם אם היא הצליחה להתעלות בכמה דקות מרגשות מול בית"ר (שגם היא קבוצה מוגבלת למדי, ע"ע המשחק שלה מול סכנין).
ההפסד מול מכבי בני ריינה צריך להיות קריאת ההשכמה של הפועל - היא עדיין לא צריכה לעשות יותר מדי; למעשה, כנראה שניצחון אחד מתוך שלושת המשחקים שנותרו לה יספיק כדי להישאר. אבל משהו בגישה, שהיה נראה אפאתי לגמרי מול ריינה - הפער בין קבוצת תחתית שמבינה שהיא קבוצת תחתית, לקבוצת תחתית שחושבת שהיא משהו אחר - יהיה חייב להשתנות. וזה מתחיל כבר בביקור שלה, בעוד שבוע, בדוחא אצל בני סכנין.
3. בספורט, כך גדלנו להניח, יש מנצחים ומפסידים. הכדורגל שכלל את התחושה הזו עם תוצאת ה"תיקו" - שלא קיימת ברוב מקצועות הספורט האחרים - והוסיף לה גם את "זו שמרוצה מהתיקו" ו"זו שלא". זו שהרוויחה נקודה וזו שאיבדה שתיים. אבל משחק הכדורגל אמש בין עירוני קריית שמונה לסקציה נס ציונה סיפק מחזה נדיר - משחק שבו התוצאה על הלוח היא תיקו, אבל שני הצדדים הפסידו.
במקרה של עירוני קריית שמונה זה ברור - היא ראתה את הפרס מול העיניים, עם ניצחון שהיה יכול להחזיר אותה לתמונה, והכאפה שחטפה עם הגול של יוני סטויאנוב - כנראה - תגרום לכך שהיא תרד בסוף העונה. אבל גם סקציה, שלכאורה הרוויחה נקודה, יצאה מהמשחק באותה תחושת כאב. כי היא הבינה שגם גורלה נחרץ באותה המידה. שהתיקו גרם לכך שהיא אולי לא תרד היום, אבל הירידה מחכה לה בסיבוב בשבוע הבא. דחיית הקץ. לא יותר מזה.
קצת כמו כל אספקט של הכדורגל הישראלי, גם מאבק ההישרדות הזה - בין שתי הקבוצות האלה, הרגיש כמו תחרות של "מי פחות גרועה". וכל צד היה נחוש להגיד לשני "אתה חושב שאתה גרוע? אני גרוע יותר!". סקציה נס ציונה לא באמת שיחקה כדורגל במשחק הזה, אבל קריית שמונה - שהכדור לכאורה היה ברגליים שלה - הצליחה איכשהו להיות יותר שלומיאלית ולבזבז את מה שהיה לה ביד - לא לגמור את המשחק שאפשר היה, וכמעט להתחנן לנס ציונה שתשווה.
אז היא השוותה. והשורה התחתונה של המשחק היתה ששתי הקבוצות יודעות שזה הסוף. מי מוקדם ומי מאוחר, שתיהן כנראה קיבלו עם שריקת הסיום של יגאל פריד את החותמת של מי שהולכות לשחק בלאומית בעונה הבאה. והדבר הכי עצוב הוא, שלא ברור איך הן בדיוק תחזורנה מליגת המשנה בשנים הקרובות.
המנצחת: מכבי בני ריינה. מי שנחשבה ליורדת בטוחה, ומייצרת נקודות בקצב של אירופה. מאז פתיחת הפלייאוף התחתון ריינה שיחקה ארבעה משחקים - שניים הסתיימו בתיקו, שניים נוספים בנצחונות. 66% הצלחה. כשמחברים לזה את המהפך האדיר נגד הסקציה, והניצחון בטדי על הפועל ירושלים (משימה שמכבי חיפה ומכבי ת"א התקשו לעמוד בה), מגלים שריינה הגיע למאני טיים של העונה רעננה, חדה ומפוקסת על המטרה. בשבוע הבא היא, כנראה, תרוויח את הכרטיס לעונה הבאה בליגת העל - והוא יהיה הכי ראוי בעולם מבחינתה.
המפסיד: איזי שרצקי. על מפעל החיים ששרצקי בנה, על המגרש ומחוצה לו, אי אפשר לערער - וגם לא צריך. אבל הפסד הנקודות אתמול, שכנראה חרץ את גורלו של המועדון שבנה בליגת העל - אולי אפילו לשנים הקרובות, הוא אקורד סיום די עצוב לסיפור של הבעלים ולרומן שלו עם קריית שמונה - רומן בן 23 שנה. יכול להיות שהאנרגיות כלו, יכול להיות שהקהילה לא באמת רצתה קבוצה בליגת העל, ולא הכל יכול ליפול על הכתפיים של אדם אחד. אבל גם בהחלט יכול להיות שהסיפור היפהפה הזה היה צריך להיגמר אחרת.
השם החם: יוג'ין אנסה. הנה תיאוריית קונספירציה: יוג'ין אנסה לא מתקיים בכלל העונה של ליגת העל. הוא שחקן שנועד רק בשביל רגע אחד - הרגע שבו הוא ייתן גול מדהים ובלתי נתפס. זה קורה בדרך כלל פעם בעונה - בעונה שעברה זה קרה בחצי גמר הגביע מול מכבי ת"א, העונה הוא חווה עוד רגע כזה עם שער מדהים לרשת הפועל תל אביב. אנסה הוא כמו פרח שמתעורר ביום מאוד מסוים, בדקה מאוד ספציפית, פורח בשיא תפארתו - ואז חוזר לנבול בפינה. אבל בשביל הרגע הזה? לפעמים שווה לחכות עונה שלמה. איזה גול, יא רבנן.
המספר החזק: 4. ארבעה שחקנים בלבד במכבי תל אביב עמדו, על פי המיקום הממוצע בדו"ח הסטטיסטיקה, מעבר לקו מחצית המגרש במשחק מול מכבי נתניה. ערן זהבי, ג'ורג'ה יובאנוביץ', פארפה גויאגון ודן ביטון (אחר כך, גם אילון אלמוג - שהחליף את ביטון - היה שם במשך רבע שעה). במשחק הקודם, נגד מ.ס. אשדוד - היו שבעה שחקנים כאלה (לא כולל דן גלזר, היה ממש על קו מחצית המגרש). מה זה מעיד? אולי על מאמן שהרגיש נוח לגמרי עם תיקו בחוץ נגד מכבי נתניה. גם כאשר כל מה שמכבי תל אביב רוצה זה לנצח וליהנות.
אל תשכחו את: הפועל באר שבע. ולא, לא כי היא תזכה באליפות - נראה לי שכולם יכולים להניח לזה. אבל הפועל ב"ש היא קבוצה מרשימה - קבוצה שיש לה יסודות בריאים, חדר הלבשה חזק, מאמן מצוין וכל מה שצריך כדי להיות קונטנדרית טובה בליגה שלנו. פערי הכסף והאיכות בינה לבין מכבי חיפה עדיין קיימים, אבל יש לה את הבסיס כדי להשלים אותם יום אחד. עכשיו, זה עדיין לא מספיק; ייתכן מאוד שבסיטואציה אחרת, זה יכול להשתלם מאוד.
