זה כמובן לא נגמר רשמית, יש עוד עשרה משחקים והכל יכול לקרות - ומי שלא מאמין בזה הוא כנראה לא אוהד כדורגל - אבל אפשר כבר להגיד בביטחון די מלא שעונת 2022/23 תרשם בספרים כעוד עונת כדורגל שבה מכבי תל אביב לא הייתה פקטור במאבק האליפות. אפילו לא קצת. אפילו לא בתאוריה. עבור הקבוצה עם התקציב הכי גבוה בליגה, עונה כזאת היא כישלון. שתי עונות כאלו ברציפות, הן כבר כישלון מערכתי שדורש טיפול מיידי.
הבעיה ברצף הכישלונות של הקבוצה בתקופה האחרונה (כלומר כבר שנתיים וחצי), היא שאתה תמיד נוטה להתמקד בכישלון אחד, לרוב האחרון. לכל אחד מהם יש תירוץ. לכל אחד יש הסבר. השבוע כולם דיברו על האדום המטופש של ניר ביטון (שאגב, לגיטימי לכעוס עליו, אבל חשוב להודות שכל אחד מאיתנו, אם היה רואה את קו ההגנה קורס בלי קרב וחלוץ עם כדור פתאום מופיע ככה מולן, היה מוריד אותו מהאינסטינקט). בשבוע שעבר על החילופים והבוז. בחלון העברות זה היה המצב הבטחוני שגרם לשחקנים לא להגיע, ובמוקדמות הליגה האירופאית קיבלנו הגרלה קשה. בעונה שעברה זה קרסטאיץ'. קודם זה היה פטריק. באמצע, בחלון העברות זאת הייתה עדיין הקורונה. רק שהיו כל כך הרבה כשלונות בשלוש השנים האחרונות, שצריך לקחת צעד אחורה כדי לנסות ולראות את התמונה הגדולה. או במקרה שלנו, לא צעד אחורה, אלא 9,263 ק"מ מכאן, לטורונטו.
בהרבה מובנים מיץ' גודלהאר הוא הדבר הטוב ביותר שקרה למועדון הכדורגל מכבי תל אביב. אלכס שניידר הציל את מכבי מפשיטת רגל. מיץ' גולדהאר החזיר אותה לפסגות שהיא הספיקה לשכוח שהיא הייתה בהן. אם יש אוהדי מכבי תל אביב שחושבים שהם יכולים למצוא בעלים טוב יותר למועדון, הם מוזמנים ללכת ולחפש אחד שכזה. ניפגש בעוד עשור כשתתייאשו ותבינו שזה כנראה לא אפשרי. תקופת גולדהאר הביאה יותר תארים, יותר דומיננטיות ויותר שליטה מאשר כל תקופה אחרת בהיסטוריה של המועדון.
חלק משמעותי מזה נובע, כמובן, מכסף. תקופת גולדהאר מתאפיינת בתקציבי ענק, לרוב התקציב הגבוה בליגה. אבל זה בפני עצמו לא מספיק. תשאלו את לוני הרציקוביץ'. הדבר היחיד שקל יותר כשיש לך תקציב ענק הוא לבזבז כסף. זה באמת קל. בשביל שכסף גדול יבוא לידי ביטוי, מישהו צריך לנהל אותו. מישהו שידע מה לעשות עם כל הכסף הזה כדי להביא אליפות. ובמכבי תל אביב של השנים האחרונות פשוט אין אדם כזה. זאת אומרת, אולי יש אנשים שקיבלו את המשימה, הם פשוט לא מצליחים להתמודד איתה.
אי אפשר להסתכל על מכבי תל אביב של 13 השנים האחרונות, ולא לראות את התבנית הברורה. את הקשר שבין אופן הניהול המקצועי לבין תחרותיות בליגה ולא מעט תארים והישגים. שלוש השנים האחרונות, מאז שאיביץ' עזב בפעם הראשונה, הן החותמת הסופית לקשר הזה. אם בשנים הראשונות עוד אפשר היה לדבר שכר לימוד ותהליך, בתום שלוש שנים שבהם הקבוצה הייתה רלוונטית בערך כמו שחקן זר בן 19 שלא שיחק חצי שנה, צריך להיות עיוורים כדי לא לראות שהניהול המקצועי הנוכחי של הקבוצה, לא מביא שום תוצאות. התסכול הוא כפול כשרואים את האופן שבו מתנהלות המחלקות האחרות של הקבוצה מהשיווק ועד קשרי האוהדים, ממחלקת המדיה האדירה ועד לדוברות והיעוץ המשפטי. ברור שיש במכבי את הכלים להצליח. צריך רק את האנשים הנכונים כדי שזה יקרה. מי שממלא את הפונקציה הזו במחלקת הכדורגל, פשוט לא מצליח לספק את הסחורה.
זה מתחיל בבחירת המאמנים. מקובל להניח שאנגלידיס הוא זה שהביא את איביץ' בפעם הראשונה. כבוד גדול. זאת הייתה בחירה מצויינת. למרבה הצער, מאז, כל המאמנים של מכבי תל אביב שנבחרו, כך לפחות תוקשר לנו, על ידי אנגלידיס ויצחקי, היו כישלון מוחץ. אז זה לא ששכחנו את ההצלחה ההיא, פשוט היו יותר מידי כשלונות מאז. הצוות המקצועי הזה, שמיץ' גולדהאר מגבה אותו באופן מעורר קנאה (הלוואי וכל הבוסים שלי היו נותנים לי כזה גב), הוא האחראי הראשי לעובדה שאין יציבות בקבוצה. כמה עוד מאמנים הם יביאו, יפטרו, יחליפו ושוב יבחרו, לפני שבקנדה יקלטו שיכול להיות שיש כאן בעיה?
אבל הלוואי שבחירת המאמנים הייתה הבעיה היחידה. בעיה חמורה לא פחות היא ניהול הסגל, עם דגש על ההתנהלות בתקופות שבהן חלון ההעברות פתוח. כי מכבי תל אביב היא כישלון מוחלט בכל מה שקשור לבניית סגל בשנים האחרונות. קבוצה שרוצה להיות חלק ממאבק האליפות, לא יכולה להיות שנה כמעט רק עם חמישה זרים בסגל כמו שמכבי הייתה בעונה שעברה. אם לא מצאתם זר שישי שיכול היה לשדרג את הקבוצה ההיא יש רק שתי אפשרויות - או שאתם מחפשים במקומות הלא נכונים, או שאין לכם מושג.
אבל בדיוק כשהאירוע הזה הסתיים, התברר שהבעיה חמורה הרבה יותר. כן, מכבי הביאה השנה את לוקאסן ואת ניר ביטון, והחזירו את זהבי, ואת דור פרץ ויונתן כהן. ואף אחד לא תיאר לעצמו מה השנה על הספסל של פיזה תעשה ליוני. ועדיין, למרות כל הדברים הבואו-נגיד-מוצלחים האלו, היא עדיין נשארה קבוצה עם סגל שבור, לא מאוזן, בלי משחק כנפיים, עם המון שחקנים שיודעים לעשות את אותם הדברים. לקבוצה, שכבר סיכמנו שיש בה בעיית אימון, זאת הייתה מכה אחת יותר מידי.
חלון ההעברות של ינואר, שהתנהל במקביל למציאת המחליף העד-עכשיו-לא-ממש-ראוי לאיביץ', היה ממש תקציר מנהלים עבור מיץ' גולדהאר על האופן שבו "מחלקת הכדורגל" מתפקדת. מצד אחד בחירה במאמן, שכל מי שמבין משהו בכדורגל (כלומר לא אני) אמר מיד שאין לו את הניסיון או את פילוסופיית המשחק הנכונה להתאים במכבי, ולמרבה הצער צדק.
מצד שני, בכל מה שקשור לניהול הסגל, המצב התברר כגרוע אפילו יותר. היה לצוות המקצועי חודשים לתכנן איך להשלים את החוסרים, למצוא שחקני כנף ישראלים או זרים, למצוא פתרונות יצירתיים כדי לנסות ולתת למאמן החדש לפחות סיכוי הוגן להצליח. כלום. והיה כסף. המכירה, הכמעט צפויה מראש, של אוסקר גלוך אומנם השאירה חור ענק בדשא אבל מילאה את חשבון הבנק. מכבי בחרה לחכות לרגע האחרון ואז הביאה איזה מושאל חסר רלוונטיות, לדעתי האישית רק כדי להרגיע את הרחש בקהל וכדי להגיד "הנה הבאנו".
כדי לחזור חזרה למסלול ההצלחות, כדי שמכבי שוב תהיה פקטור במאבק האליפות, מכבי תל אביב לא יכולה להסתפק יותר בפלסטרים. שיטת הניהול המקצועי הנוכחית שלה כשלה ובגדול. כל כך בגדול עד שאפשר לקוות שאפילו בקנדה כבר רואים את זה. כי עד שמיץ' גולדהאר לא יבין שאפשר לקבל להרבה יותר בכסף שהוא משקיע ויביא לכאן איש מקצוע שיבנה מחדש את מחלקת הכדורגל, שום דבר לא הולך להשתנות. רק התירוצים.
* הכותב הינו אוהד מכבי ת"א, מבקר מסעדות ומהנדס קריאייטיב
