(קרדיט: ניב כהן)
כשאנחנו חושבים על הדרך שלנו בחיים, ולא משנה באיזה תחום, תמיד נגלוש בדימיוננו לתסריט האופטימלי ביותר. אנחנו רוצים שהחלומות שלנו יתממשו כמה שיותר מהר, ושלא ניתקל במהמורות בדרך. התקווה הזו שדברים יקרו כאן ועכשיו, ושנגיע למקום אליו אנחנו כמהים, נובעת מהמחשבה שהמקום הזה, הוא אשר יביא לנו נחת. בפועל, בתקופות רבות אנחנו לא נמצאים על שבילים משורטטים ונקיים ממכשולים, ובדרך לנחלה שלעברה אנחנו צועדים, ישנם קשיים בלתי צפויים. סיפורו של הכדורגלן הצעיר עידו וונדה, שמחפש את דרכו לבמות הכדורגל הגדולות של הכדורגל הישראלי, הוא סיפור מהסוג הזה.
וונדה, יליד 2004, התחיל את דרכו בכדורגל במועדון מעיר נעוריו, הפועל אשקלון. אחרי שנתיים באשקלון עשה הקשר ההתקפי את קפיצת המדרגה לאחד האקדמיות הבכירות בארץ, והצטרף למס. אשדוד. שם, במועדון בבעלותו של ג'קי בן זקן, פגש וונדה את מי שבהמשך הדרך יהפוך לדמות החשובה ביותר עבורו בספורט, המאמן דני טומסוב.
"עידו היה ילד מאוד מוכשר, שחקן שרואים עליו מהתחלה שיש לו כדורגל ברגליים", סיפר טומסוב, שהיה מאמנו של הנער בתחילת דרכו במ.ס אשדוד, "אם כמה שזה נשמע מצחיק, הוא מאוד מזכיר לי את ניימאר בסגנון המשחק. הנגיעות הקטנות, היכולת שלו להשתחרר מהשחקנים. זה נראה שלפעמים אין לו ברכיים, היכולת שלו לשנות כיוון, לזוז ימינה ופתאום לשבור שמאלה, זה באמת מסוג הדברים שגורמים לאנשים שיושבים בקהל להגיד וואו", הרחיב המאמן.
"הוא קצת הלך לאיבוד כשדברים לא הסתדרו"
כשזה נגע לכישרון מולד, וונדה נחשב בזמנו לאחד הקשרים המבטיחים בגילאי נוער בארץ. הדריבל יוצא הדופן עזר לו להתבלט, אך לאחר שהתפצלו דרכיהם של השחקן והמאמן החלו הקשיים. "הוא היה רגיל למאמן שמחבק אותו, שעוטף אותו, וכשהוא הגיע לסיטואציות שהוא לא קיבל את הפידבק הזה אז היה לו קשה".
ובהתייחס למקרה של וונדה, טומסוב הרחיב על ההתמודדות שמאמנים רבים ניצבים מולה: "הרבה פעמים אנחנו רוצים לדחוק את השחקנים לפינה, כדי לראות איך הם מתמודדים, ויכול להיות שזה לא תמיד מתאים. אנחנו המאמנים צריכים לראות את הנשמה של הכדורגלן, מעבר למה שהוא מביא על המגרש. במקרה של וונדה הוא קצת הלך לאיבוד כשדברים פחות הסתדרו לו בהמשך הדרך באשדוד, וזה היה חלק מההחלטה שלו לפרוש".
ובקיץ 2021, ועל אף שנחשב להבטחה גדולה, וונדה החליט לקחת צעד אחורה. הקשר עזב חזרה להפועל אשקלון שמשחקת בליגה הלאומית, בידיעה שכדורגל כבר לא יהיה באמת אופציה למקצוע שלו גם בעתיד. השחקן עצמו סיפר: "תכלס, סוג של פרשתי. שיחקתי באשקלון אבל לא באמת לקחתי את זה ברצינות, כבר לא ראיתי את הכדורגל הופך למשהו רציני בעתיד".
במועדון יחסית קטן, ורגע לפני גיוס, וונדה כבר היה על המסלול המהיר לחתום את פרק הכדורגל בחייו. וונדה זנח את המשחק, ודווקא בנקודה הזו, חזר לחייו טומסוב: "עברתי להיות מאמן בא.ס אשדוד, ולא הפסקתי לשלוח לו הודעות ולשבת עליו, רציתי לראות אותו חוזר. באיזשהו מקום ההחלטה לפרוש זאת הבחירה הקלה שאפשר לעשות. איכשהו גם הצלחתי לשכנע אותו לחזור, והוא הגיע אליי לקבוצה".
וונדה כבר הספיק להתגייס, ובחודשים הראשונים לעונה הנוכחית היה צריך לתזז בין השירות בבסיס משמר הנגב, לאימונים באשדוד: "זה בדיוק מסוג הדברים שייבנו אותו", הסביר טומסוב, "זה שהוא צריך היה לבלות לפעמים ימים שלמים מחוץ לבית, כשבבוקר הוא נוסע לבסיס, לסיים באחר הצהריים, ולנסוע משם ישר לאימון, זה הקושי שהוא היה צריך להתמודד איתו. אני גם הייתי יותר קשוח איתו בתחילת העונה, לא נתתי לו ישר לפתוח, רציתי שהוא ירוויח את זה".
"הייתה לי שנה לחשוב איפה אני רוצה להיות"
במקביל, ועם גיוסו לצה''ל, וונדה גילה במהלך בדיקות רפואיות שהוא סובל מאנמיה. אחרי שנים בהם נאלץ להתמודד עם התקפי חולשה ועייפות בזמן משחקים, הקשר מאשקלון החל לטפל בבעיה הרפואית, אך זה לא מה שסלל את חזרתו להרכב א.ס אשדוד, שמשחקת בליגה הלאומית לנוער. "דני שכנע אותי להצטרף לקבוצה שלו, אבל לא היה לי פשוט עוד פעם לחזור לדשא. לצבור מחדש ביטחון ולהרגיש 100% אני, זה לקח זמן".
ולפני שבועיים וונדה גם סוף סוף מצא את הרשת אחרי תקופה ארוכה בה לא כבש. השמחה האדירה שהורגשה על הדשא חצתה גם את תחומי המגרש, כשאחד מהיושבים ביציע נכנס לחגוג עם השחקן. "הייתה לי שנה לחשוב ביני לבין עצמי איפה אני רוצה להיות. לסיים את הצבא, ואחרי זה לחפש את עצמי ולמצוא עבודה שתתאים לי.. אני רוצה להתמקד מחדש בכדורגל, ואני גם מבין שזה ידרוש ממני הרבה מאוד כדי להצליח גם להגיע למקומות שאני חולם עליהם", סיכם וונדה.
מי שראה את הכישרון מאשקלון משחק מעיד שמבחינת יכולת, אין ספק שלקשר יש מקום במרבית קבוצות ליגת העל לנוער, אם לא כולם. "אם אני צריך להסתכל על עצמי עוד כמה שנים, אז החלום הוא באמת להפוך לשחקן משמעותי בליגת העל. אני יודע שאני מסוגל לזה, זה פשוט עניין של עבודה קשה" .
וסיפורים כמו של וונדה שמענו אינספור פעמים בעבר. שחקנים שלא הלכו בדרך "הנכונה", כאלה שלא בדיוק יכולים לסמן וי על כל אחד מהקריטריונים של כדורגלן המסומן לגדולות, ובכל זאת הגיעו לנחלה אליה חלמו. האם יהיה כך גם במקרה של וונדה? ימים יגידו, ובכדורגל קשה להתחייב על מימוש פוטנציאל, רק על בסיס פוטנציאל. מה שכן, את הצעד הראשון וונדה כבר עשה, וכעת יצטרך למצוא את המסלול שלו לאותה נחלה, גם אם זו לא הייתה הדרך עליה חלם.
