1. מכבי חיפה. כל מי שראה אי פעם תכנית ריאליטי (מכל סוג), מכיר את פורמט "הכניסה המפתיעה". הרגע שבו אל בית האח הגדול, או האי של הישרדות, נכנס גורם שאיש לא ציפה לו. כזה שמשנה את הדינמיקה, את התחושה שהכל ידוע מראש, את הסדר הישן. כזה שטורף את הקלפים ומאלץ את כל השחקנים להתמודד עם מציאות חדשה.
ובמכבי חיפה קרה התהליך הזה בדיוק - גם שם, היתה תחושה שיש היררכיה ברורה. שכל הדברים עומדים באופן ברור במקומם, הבכירים בכירים, הזוטרים זוטרים ועולם כמנהגו נוהג. זה מה שבין היתר, הוביל גם לירידה המסוימת ביכולת שקרתה לה בשבועות האחרונים. ואז היא שלפה את הג'וקר - והכניסה לקבוצה את דיא סבע. סבע הוא הקלף ש"ההפקה" שלפה כדי לזעזע קצת את העניינים, שקצת קפאו על מקומם. לגרום לשחקנים שחשבו שהמקום שלהם מובטח, לחשוב שוב אם הוא באמת כזה בטוח.
כי מעבר לכך שסבע הוא שחקן מוכשר (ואת זה ראו גם אתמול; המספרים שלו עוד יבואו העונה) - הוא מהווה איום ישיר על כל ההתקפה של מכבי חיפה. על אצילי, על חזיזה, על שרי, על דין דוד. על כל השחקנים שהיו אנרגטיים ונמרצים בתחילת העונה, אבל משהו מזה קצת אבד. עכשיו, כשסבע נמצא בסגל, הם יודעים שאם הם לא יעמדו ברף הגבוה ביותר - הם פשוט לא יהיו בפנים. כי יש מישהו שיכול לעשות את העבודה שלהם, לא פחות טוב מהם.
ואולי זה מה שקרה למכבי חיפה אתמול - כי חיפה של אתמול לא הזכירה את חיפה של השבועות האחרונים. היה בה משהו יותר נמרץ, יותר חזק, פחות עייף. היא עדיין לא הגיעה לפסגות שהיא נגעה בהן בשלב הראשון של העונה, אבל היא כן הצליחה לספק הרבה יותר התקפות יפות, שלטה במשחק ללא עוררין ואחרי הרבה מאוד זמן - ניצחה לגמרי בצדק. זה לא היה המצב בנצחונות שלה על הפועל ירושלים או הפועל באר שבע, למשל.
דיא סבע בוודאי ייתן את התרומה האישית שלו. אבל גם אם הוא לא יגיע לרף שכולם מצפים ממנו, לפעמים עצם נוכחותו בסגל מציבה רף חדש עבור יתר השחקנים. ואם היא תגרום להם ללכת יותר ליכולת הגבוהה שהם הציגו בעבר, מכבי חיפה רק תרוויח.
2. בית"ר ירושלים. בסצנת הסיום של הסרט "לה לה לנד", גיבורי הסרט מיה (אמה סטון) וסבסטיאן (ריאן גוסלינג) חווים מעין "פלאשבק" לעתיד שלא יקרה - רגע לפני שהם נפרדים בפעם האחרונה, הם מביטים ביחד על סדרת שקופיות שמראה את כל מה שהם החמיצו. אהבה, שותפות, ילדים, אושר. הסצנה הזו היא אחד הדברים הכי קורעי לב בסרט - כי היא ממחישה את ההחמצה.
הסיטואציה של בית"ר עוד לא אבודה לגמרי - ובדיוק בגלל זה, המשחק אתמול בטדי היה חשוב. כי הוא שוב הראה כמה פוטנציאל עצום יש במועדון הזה. מה קורה כשבית"ר ירושלים, המועדון הכי לחוץ ועצבני במזרח התיכון, עובד על טונים חיוביים. מה קורה כשהקהל מגיע בראש טוב, כשהמועדון מחובר לקהל, כשהשחקנים הם "בית"ריים" באופיים, מה קורה כשכל המועדון מחובר לתחושה אופטימית - כזו שלא היתה בטדי הרבה שנים.
הטקס לכבודו של משה דדש, הלב הניהולי של בית"ר הגדולה משנות התשעים, היה רק סמלי. כי הרוח ה"דדשית" (על כל החסרונות שיש ב"דדשיזם") היא בדיוק מה שבית"ר רוצה לחזור אליו - את התחושה שלא רק יכול להיות רע, אלא יש גם אפשרות שיהיה יותר טוב. שגם אם התנאים הם לא משהו, ואין לך את הכסף והיוקרה של היריבות מחיפה ותל אביב, עדיין אפשר לנצח בדרך ה"שכונתית" ומלאת הקסם של המועדון בצהוב-שחור.
טדי באור, עשרות אלפים ביציעים, אבוקסיס על הקווים, דדש מקבל פרחים - וכדורגל מברזיל. כל החלקים של בית"ר הישנה והטובה קמו לתחייה באופן מרגש למדי במשחק, שנגמר עם ניצחון. ברק אברמוב צריך ללמוד מהמשחק הזה כמה הרוח הזו צריכה להימשך - יותר משחקים בשעות האלה (מסתבר שיש ביקוש לשעה נוחה ביום שבת, מי היה מאמין?), יותר חיבור לקהל, ובעיקר יכולת לתת לקבוצה לעבוד. יש כל כך הרבה קסם בבית"ר ירושלים כשהיא עובדת נכון, וחבל יהיה לשבור את זה.
3. ניר ברקוביץ'. בספר "1984", ג'ורג' אורוול טוען ש"המלחמה לא נועדה להתחיל או להסתיים, אלא להימשך". במידה דומה (אבל גם להבדיל אלף אלפי הבדלות), גם הכהונה של ניר ברקוביץ' כמאמן כדורגל היא לא משהו כרונולוגי כמו שאנחנו מכירים. כולנו ידענו שברקוביץ' שונה בנוף - האופי שלו אחר, דרך ההתבטאות שלו גובלת בגסות, הוא מתראיין אחרת ומתנהג אחרת על הקווים מרוב מאמני הליגה. אבל ברקוביץ' שונה גם מהותית משאר המאמנים.
כי ברקוביץ' הצעיר הבין את הציניות שיש ב"משחק המאמנים", זה שמאפיין את "ליגת ישראל השנייה". הוא מבין שהישגיות לא תהיה לו - אליפות הוא לא ייקח גם עוד מאתיים שנה, כי הקבוצות הגדולות לא ישימו בידיו את המפתחות, לפחות כרגע. ברק בכר יאמן את מכבי חיפה כל עוד ירצה (ואם הוא יילך, אפשר להניח בזהירות שברקוביץ' לא יהיה בין המועמדים); הפועל ב"ש נמצאת בידיים של אליניב ברדה, האיש שהכי מתאים לתפקיד; ומכבי תל אביב הולכת קונספטואלית על מאמנים זרים כבר יותר מעשור. בשיטת "המשחק הכפול" ברבע הגמר, גם הגביע לא באמת בא בחשבון. בשביל גביע הטוטו, ברקוביץ' לא יהיה מוכן ללכת למלא דלק.
גם האפשרות להיות מאמן לטווח הארוך או לבנות פרוייקט לשנים, לא ממש תואמת את האופי שלו. ברקוביץ' הוא אישיות קצרת רוח, כל מי שרואה אותו מתראיין - מבין את זה. הוא בעצמו לא בנוי לנטוע שורשים וללכת עד הסוף, לגדל שחקנים ולהנחיל שיטת משחק ענפה. במובן הזה, החיקוי שלו ב"בובה של לילה" קלע בצורה די מדויקת. הוא בא, חותך והולך. קופץ לקבוצה אחת, וחושב כבר על התחנה הבאה.
כי אם הוא היה רוצה לבנות קריירה במקום אחד, הוא לא היה עוזב את סקציה נס ציונה לטובת הפועל חדרה (מי זוכר שזה היה?). הוא לא היה משאיר קבוצה בליגת העל, במצב מקצועי לא רע, כדי לדלג לג'וב הבא בקריית שמונה. ברקוביץ' בחר במציאות שבה הוא לא קשור נפשית לאף קבוצה שהוא מנהל. זו גישה שקצת קשה לעיכול, בדרך שבה אנחנו תופסים מאמנים; אבל היא צינית בערך כמו העולם שהוא חי בתוכו.
ובמובן הזה, ה"סטורי" שהוא פרסם באינסטגרם בלילה שאחרי הפיטורים - זה שבו מופיעה פיצה עם מלא סוגים של תוספות תחת הכותרת "לילה מושלם" - ממחיש מאוד את אופיו של ניר ברקוביץ'. אנחנו רגילים שמאמנים לוקחים את הפיטורים קשה - מתבודדים בביתם, מסתגרים שבועות, עושים את חשבון הנפש. ברקוביץ' הבין שמדובר בסך הכל בעוד "סטוץ". עוד שנייה, סקציה נס ציונה - האקסית המיתולוגית - כבר תשלח לו הודעה, ותבדוק אם הוא ער.
המנצח: צ'ארון שרי - זה לא היה ערב גדול של הקשר הסורינאמי, בטח לא בסטנדרטים שהתרגלנו אליהם ממנו. אבל במצב הקשה שאליו מכבי חיפה נקלעה, היא היתה זקוקה בדיוק למספר 10 שלה. והוא הגיע, עם השער שכבש - ושבר את הקרח. בהיעדרו של נטע לביא, גם אם אף פעם לא הוכרז על כך, שרי הוא הקפטן האמיתי של הירוקים בתקופה הזו. וככזה, הוא סיפק את המנהיגות שהיא היתה צריכה כדי לעבור משחק קשה. עם שער אופייני, עם עוד מסירה ועוד אחת. גם אם הגוף של מכבי חיפה קצת נחלש, הלב שלה פועם.
בווידאו למטה: העימות של ניר ברקוביץ' עם איציק אהרונוביץ'
המפסיד: איזי שרצקי - כמו בשיר המפורסם על בני פורמן מהסרט "עיניים גדולות", גם לשרצקי היה את כל מה שאפשר לרצות - והוא רצה יותר. בסוף העונה שעברה, היה לעירוני קריית שמונה מאמן מוכשר, שהעמיד על הדשא קבוצה לתפארת. היא אמנם שיחקה בפלייאוף התחתון, אבל בתוכו היא הציגה מספרים מפלצתיים - נשארה הרבה לפני סוף העונה בליגה, וייצרה עונה גדולה לאיתמר שבירו - שמאז הפך לפרוספקט מבוקש. אבל אז, בגלל ויכוח קטנוני, שרצקי נפרד מסלובודאן דראפיץ'. הוא רצה יותר - ומינה בדרך את מנחם קורצקי וניר ברקוביץ', רק כדי לחזור לאותו דראפיץ' מפעם. העונה הזו של ק"ש התבזבזה על שטויות - עכשיו רק נשאר לקוות, בשבילו, שהיא לא תיגמר בירידת ליגה.
השם החם: תמיר עדי - בגלל השער היפה של השבת, אבל לא רק. אם רוצים לסמל את התחייה של בית"ר ירושלים בעונה הזו, היא מגיעה ממספר 23 - עוד שחקן שאולי לא הגיע מעיר הבירה, אבל מחובר בכל נימי נפשו למועדון. הקאמבק שלו מהקדנציה קצרת הימים בקריית שמונה היה מתחייב, ומהשנייה שחזר לבית"ר - ראית איך שני הצדדים משתכרים מהקאמבק. עדי טרף כל צ'אנס שקיבל על הדשא, והחזיר גם בשער גדול מול מ.ס. אשדוד. הוא עזב את בית"ר בכפייה, בגלל הבלגן הניהולי ששרר שם בקיץ - ושובו, מעיד על כך גם שבית"ר מתחילה לחזור לעצמה.
המספר החזק: 3. אחרי פיטורי ניר ברקוביץ', שתי קבוצות בליגת העל ישחקו השנה תחת שלושה מאמנים שונים. הראשונה היתה הפועל תל אביב - שהתחילה עם רפואה, המשיכה עם דראפיץ' וכעת נמצא שם סילבס. השנייה היא, כמובן, קריית שמונה - שהתחילה עם קורצקי, המשיכה עם ברקוביץ' ועכשיו תצטרך למנות מאמן חדש. שלושה מאמנים ב-22 מחזורים, פירושו שכל מאמן מדריך את הקבוצה שלו ב-7.3 משחקים בממוצע. ולי רק נותר לשאול: מה בדיוק אפשר לבנות בשבעה משחקים? איך מצפים שמאמן בכלל יוכל להנחיל איזושהי תפיסת עולם מעמיקה, דרך כלשהי, אפילו שיטת משחק ראויה - בתקופה שבלוח השנה של הכדורגל, לוקחת גג חודשיים? התשובה היא שאי אפשר. ולכן שני המועדונים האלה מתקשים להצליח באמת.
אל תשכחו את: הצורך לחגוג שערים. כי די, נחנקנו. עוד הצלחנו לקבל בהכנעה את המנהג הזה מול שחקן הפוגש את קבוצת נעוריו, זו ששיחק בה כל חייו - ואז לא חוגג כשהוא כובש מולה. את זה הבנו. סלחנו גם כשעשו למנהג הלכאורה-ג'נטלמני זילות מוחלטת, כששחקנים שאמא שלהם לא זוכרת שהם שיחקו בקבוצה, לא חוגגים מולה במדי קבוצתם החדשה (וויליאם אגאדה נגד הפועל חיפה, גיא מלמד נגד הפועל ב"ש). לא הבנו, אבל איכשהו החלקנו את זה בגרון.
עכשיו - קבלו את הפטנט החדש: שחקנים שלא חוגגים נגד קבוצה שהם לא שיחקו בה מעולם. אחמד עאבד, חלוצה של מכבי בני ריינה, כבש לזכותה שער דרמטי וחשוב בדקה התשעים מול בני סכנין. היית מצפה שחלוץ שסוחט נקודה יקרה לקבוצה שנאבקת בתחתית, יתפרע - ירוץ ויקפוץ, יתלהב עם האוהדים שהגיעו במיוחד כדי לכבד אותו. אבל עאבד פשוט הרים ידיים בהתנצלות. היה לו יותר חשוב "לא לפגוע" בקהל היריב, מאשר לתת את הכבוד למקום שהוא נמצא בו - ולהביע את הרגש האותנטי שלו.
