בצהרי יום אתמול, נראה היה שכלל אתרי הספורט בישראל מנסים לייצר פתיחת עין קולקטיבית על מכבי חיפה, מנחוס של 8 בסולם ריכטר. כל אחד מן האתרים עלה בכתבה שמונה את כמות המשחקים מאז ניצחה הפועל תל אביב בפעם האחרונה במפגשים בינינו, לאיזה גן ילדים הלך כל שחקן של הפועל תל אביב הנוכחית בתקופה בה זה קרה ועוד כהנה וכהנה עמות קשות לצפייה. עבור אוהד סחוף ורדוף אמונות טפלות ועין הרע כמוני, מדובר בעינוי של ממש, תוך כדי גיבוש ושכנוע עצמי עמוק בשלל תאוריות קונספירציה ותודעת "כל העולם נגדנו".
לא זאת בלבד, אלא גם העובדה שקהל כל כך רב ילווה את מכבי חיפה במשחק הזה, אפילו יותר משחשבו מלכתחילה, לא רק שלא נסכה בי ביטחון - אלא בדיוק להיפך. בפעם האחרונה שבה הפועל תל אביב חילקה לנו יציעים בנדיבות, ומילאנו אותם בהתלהבות, יצאנו עצובים ושפופים אחרי הפסד 1:0. מיכאילנקו הקטן דחה לנו את חגיגות אליפות 2001, ואשקר אם אומר שלפחות ברמת התחושה האישית שלי, לא עלה בי איזה פלאשבק מעורר דאגה מאותו היום. אה, והיה גם את הפועל באר שבע שמנצחת מפנדל בדקה ה-96, ומגבירה עוד יותר את האש מתחת לסיר הלחץ שבראש שלנו. בקיצור, מתח גבוה מאוד ברחוב שארית ישראל וסביבותיו אתמול לפני המשחק.
לפחות על פי המחצית הראשונה, נראה היה שכוהני העמה והאילומינטי מצליחים במזימתם המרושעת. פועלי תל אביב החרוצים עמלו ובנו קו ביצורים מעובה במיוחד, גוש אנושי אדום שמבחינתו יציאה מ-30 המטרים של שערו הוא תיחשב לעבירה מסכנת חיים. אוטובוס ואחריו מונית שירות ושקי חול. בונקר של החיים. לגיטימי לחלוטין, אין לי שום טענה, וכל קבוצה נלחמת עם הכלים שיש ברשותה. בסוף אנחנו צריכים למצוא את הפתרונות לפרוץ הגנות בכל משחק, ובמחצית הראשונה לא ממש הצלחנו בכך. מכבי חיפה הגיעה עד לרחבה, ושם לא מצאה מימינה ומשמאלה אף אחד שיוכל לפרק את הקונסטרוקציה האדומה. כמעט ללא זוויות בעיטה, כמעט ללא מצבי הבקעה, הסתיימה המחצית בתיקו מאופס.
ואז הגיעה המחצית השנייה - ברגעים של מתח עצום, לחץ מטורף מכל היבט, מכבי חיפה הגבירה את קצב המשחק והלחץ לרמות מטורפות, רמות של תחילת העונה. בעיטות התחילו לשרוק ליד העמודים, להתרסק על העמודים עצמם ואת האוויר מילא הניחוח האהוב עליי. הפועל תל אביב סיימה את מכסת האוויר שלה היכנשהו בדקה ה-55, ולמרות שהדקות נקפו, היה די ברור שהשער יגיע.
ואז, השער הגיע.
תנו לי פעם אחת, אחת! בחיים האלו בעיטת וולה כמו זו שהתלבשה אתמול לעומר אצילי. רק פעם אחת, אל מול היציע הירוק המפוצץ, אני מוכן לרוץ כמו מטורף ולקרוע שתי צולבות תוך כדי חגיגת השער.
אז לי זה כבר כנראה לא יקרה, אבל לעומר אצילי זה קרה, קורה ואינשאללה עוד יקרה פעמים רבות. שער של וירטואוזים, ביצוע ששמור לגדולים באמת. אם כבר דיברנו מקודם על נוסטלגיה, הוא מהדהד לנו נוסטלגיה מתוקה במיוחד עם הוולה של רביבו לרשת של אובארוב לפני כמעט 30 שנים. לא אותה בעיטה, הרבה פחות חזקה, אבל ההתפוצצות שלנו ביציע הייתה זהה בעוצמה לזו של אז.
כמה שהגיע לעומר לכבוש את השער הזה, עם העבודה הבלתי פוסקת והלחץ שעשה מול כל שחקן הגנה מוביל כדור של הפועל תל אביב. החזרה של אצילי ליסודות שלו, משחק לחץ חף מגינוני כוכבות, היא זו שהשיבה את ביצועיו מול השער למה שהיו טרום המשבר שתקף אותו ואותנו.
כמובן שאי אפשר בלי לייצר לנו הפרעות בדופק, אז מכבי חיפה דאגה לכמה פרפורי חדרים בדקות האחרונות עם הליכה אחורה והזמנה של מתקפות באדום. זה מובן, יש לומר, לאחר מאמץ פיזי ממושך ועצום שגבה מחירים בדמות פציעותיהם של דולב ועלי מוחמד. אי אפשר גם להתעלם מהלחץ האדיר בו הייתה נתונה הקבוצה מכורח כלל הנסיבות, וצריך להבין שאף קבוצה איננה חסינה מרגעי לחץ כאלו. בסופו של דבר, צריך להתמודד ולכבוש את הלחץ, ולשמחתי עמדנו בלחץ והפער בראשות הטבלה נשמר עם נעילתה של הליגה הסדירה.
צפו בשער של רביבו >>
כמה הניצחון הזה היה חשוב, לא רק טבלאית ומבחינת נקודות. ראשית, הנדנדה של ניצחון הפסד ניצחון תיקו ניצחון נעצרה. סוף סוף שני נצחונות ברצף, ולמרות שלא השכלנו לכבוש יותר משער אחד - היכולת ובעיקר הנחישות של כולם היו סופר מעודדים. באף רגע של המשחק לא הרגשנו הורדת ראש, ייאוש או עצבים. הקבוצה כולה נלחמה בטירוף, וממש כמו האווירה המחשמלת ביציעים אתמול, התחושה הייתה של משחק גמר, ללא דרך חזרה. השגנו בשיניים ניצחון קשה ומתוק, שהיינו יותר מראויים לו.
מעבר לווירטואוז, בלטו גם דולב חזיזה עם בישול ענוג ומשחק לוחמה שיעי, דיא סבע שהיה רחוק סנטימטרים משער יפה לא פחות מזה של אצילי, צמד המגדלים בהגנה שטיאטא כל מחשבה לניסיון הבקעה אדום, וגם מוחמד אבו פאני, שאחרי הצהוב המיותר שקיבל, שיחק בהמון אחריות, מחוייבות וחוכמה.
אבל המצטיין במשחק הזה היה דווקא אחד המחליפים. חתיכת שחקן גדל לנו מול העיניים. לא רק שהוא פיטבול ולא חושש מקרבות מגע עם כל שחקן בכל גודל, הוא משחק לעומק באופן תמידי, יש לו מסירה טובה, בעיטה טובה, וחוכמת משחק של שחקנים מבוגרים ממנו בהרבה. מחמוד ג'אבר הוא החבילה השלמה, שחקן עם פוטנציאל פשוט אדיר, והוא הביא אתמול רוח של רעננות ושינוי שיצרה את גל ההתקפות המכריע של המשחק הזה. רק שיישאר בריא, זה הכי חשוב. שמרו עליו מכל משמר, ולמדו אותו את אמנות חלוקת הכוחות. עם כמה טוויקים, השמיים הם הגבול בשבילו.
ומעל הכל, תופעה שאי אפשר להתרגל אליה, ואי אפשר ואף אסור לקחת אותה כמובנת מאליה - שניים עשר אלף ירוקים וירוקות ליוו אתמול את מכבי חיפה במשחק חוץ. קהל שעושה סולד אאוט לכמעט כל משחק, מעמיד קיר ירוק בכל יציע שרק יתנו לו. אתמול אפשר היה לחוש את גודל השעה ואת ההבנה שבקרב הזה, אנחנו חשובים כמעט כמו השחקנים על הדשא עצמו. הקהל של הפועל תל אביב הגיע במספרים יפים ועודד בקול, אבל כמו על הדשא, ה"שה לה לה" הירוק והרועם הוא זה שבסופו של דבר הכריע את המשחק. עם קצת עזרה פה ושם מאצילי, חזיזה וכאלה, אבל בקטנה. אני באמת מלא אהבה ומחמאות לכל אוהד ירוק שהגיע אתמול לבלומפילד, ההפנמה שנגמר הזמן לשטויות ושהגיע זמננו לתת את שלנו במאני טיים נראית מוחלטת עבור כל אוהד.
תמה לה הליגה הסדירה, זמן הישורת האחרונה הגיע. הפלייאוף נפתח עם אשדוד בסמי עופר, סולד אאוט, אלא מה. שבת. אסור למצמץ, אסור להירגע ואסור לעצור, עד שנגיע שוב אל הארץ המובטחת. כולנו ביחד. גולל את עיניי לרגע מעלה, ונראה לי שכבר כל מה שצריך היה לומר כבר נאמר. רק שלוש מילים נותרו, הוראות הפעלה לכל מי שהירוק בליבו והסמל על חולצתו - יאללה מכבי מלחמה!
נ.ב.חשבתי לתומי שהפקקים בטדי בסיום משחקים הם הגרועים ביותר בכדורגל הישראלי. טעיתי בגדול. בלומפילד שלאחר השיפוץ הוא סיוט מוחלט עבור כל אוהד כדורגל, כל כך מתסכל ומקומם שלא הייתה אפילו בדל מחשבה לנסות ולייצר הסדרי הכוונה ותנועה שיגרמו לעומס להפוך להיות נסבל אפילו במעט. אין שום סיבה בעולם שיציאה מחניון בתשלום תיקח למעלה משעה. אני אשכרה מגיע הביתה מוקדם יותר מטרנר מאשר מבלומפילד. זה פשוט לא שפוי. מקווה שמתישהו הבעיה הזו תיפתר, אפילו חלקית. אולי, כמו שאומר טונה, כשיהיה לי נדל"ן במאדים. אולי.
