יוסי בניון לא יודה בכך בינתיים, אבל אף אחד לא ייפול מהכיסא אם יתברר בסוף שאחד השיקולים שלו בטיפול בפרשת ערן זהבי היה מנור סולומון. המנהל המקצועי של הנבחרת הבוגרת זוכר היטב שאת משחק הנבחרת הטוב ביותר שלו, או לפחות הכי אפקטיבי, ניפק סולומון, נכון, ללא זהבי. זה קרה במשחק החוץ האחרון באלבניה. סולומון תיבל את הכישרון במנהיגות משופרת, כבש צמד נפלא, ישראל אספה ניצחון חוץ נדיר, שבסיכומו של קמפיין היה שווה כרטיס לפלייאוף ליגת האומות.
יוסי בניון לא יודה גם בכך בינתיים, אבל אף אחד לא ייפול מהכיסא אם נגלה מתישהו שהוא נזכר גם בקמפיין הכי טוב שלו כשחקן נבחרת כאשר הוא טיפל באותה פרשת זהבי. זה קרה במוקדמות מונדיאל 2006. המאמן אברהם גרנט החליט להזיז הצידה את אחד הסמלים הכי גדולים של הכחול-לבן, אייל ברקוביץ', ופינה את הבמה לגדול הדור החדש, יוסי בניון.
בין אם הסכמתם עם המהלך ההוא של גרנט או לא, בניון לקח מאותו רגע שלושה צעדים קדימה. הוא נכנס לחלל שנפער וסחף את הנבחרת לקמפיין אדיר שכמעט הסתיים בפלייאוף. בניון, שלא כבש שער במוקדמות מונדיאל 2002 ויורו 2004, ניפק פתאום משחקים בלתי נשכחים, כולל צמד שערים גאוניים מול שווייץ.
עכשיו בניון רוצה לראות את התסריט חוזר על עצמו עם גדול הדור הנוכחי – מנור סולומון. כמו שאז הנבחרת הפכה להיות של בניון, עם הפרידה הצורמת מזהבי, הנבחרת הפכה להיות של סולומון. כמו שהייתה של שפיגלר ושפיגל, של אוחנה וברקוביץ', כעת היא עוברת לידיים של כוכב פולהאם. כוכב מסוג חדש. כוכב מסוג אחר. מנהיג שלא נופל מאף אחד מהשמות שציינו מבחינת כישרון, אבל הוא מייצג קו חשיבה שונה במקצת ממה שהכרנו עד היום. וזו לא בשורה רעה.
סולומון, כאמור, הוא סופרסטאר מזן נדיר במחוזותינו, וקו החשיבה השונה שלו משפיע כבר על אלו שפרצו אחריו. סולומון עזב את ליגת העל הישראלית מבלי שבאמת השיג בה משהו מיוחד, בדיוק כמו שאוסקר גלוך ידע לארוז את חפציו מבלי לחכות לחותמת במסגרת המקומית. עד סולומון היינו בטוחים שכוכב ישראלי באירופה צריך לעבור קודם כל חניכה בליגה המקומית. ברקוביץ' עשה זאת רק אחרי שתי אליפויות עם מכבי חיפה, כנ"ל גם יוסי בניון (שבאפיזודה הראשונה חזר מאייאקס בגיל צעיר). סולומון שינה את המוסכמה הזו, ואת המסר הוא מתחיל להדהד לכוכבים הבאים אחריו.
וכמו שגלוך בחר בתחנה ראשונה לא פופולארית כמו רד בול זלצבורג, גם סולומון החל את הקריירה שלו במקום שבו קודם כל מפתחים שחקנים – שחטאר דונייצק. יחד עם תג המחיר הבלתי הגיוני איתו יצא לאוקראינה, הלחץ על סולומון היה חסר פרופורציות עבור מי שבקושי הוכיח את עצמו במכבי פתח תקווה הקטנה. לפי כל מה שלמדנו בכדורגל הישראלי עד אז, סולומון היה אמור לקרוס מהר מאוד. רבים חיכו לנפילה שלו, וכל בצורת הכי קטנה באוקראינה היתה עבורם עדות למעידה שלו. בפועל, סולומון עשה הפוך מכל מה שתכננו לו, ניצל כל הזדמנות שניתנה לו וגמר (בינתיים) בפרמיירליג.
הסיבה, בין היתר, פשוטה: סולומון מעולם לא ניסה לרצות את התקשורת הישראלית, שתמיד מחפשת שמות גדולים, וכך הוא גם עובד מולה ביום-יום. כתבים שעובדים מול סולומון זיהו מהר מאוד שמדובר בכדורגלן ישראלי קצת אחר. לא מתנשא חלילה, אבל גם לא מתחנף. סולומון לא עובד עבור אף עיתונאי כדי שזה יעבוד עבורו בחזרה, הוא לא רוקד לפי המנגינה של המדיה הישראלית, אלא היא עובדת ורוקדת לצלילי המוזיקה שלו. הוא נעים, נחמד, ענייני. אחרי כל שער ענק שלו הוא יודע כיצד בדיוק לחלק את הזמן שלו בין ראיונות ובין השקט הדרוש לו, ואת עומס הפניות הוא מנהל בחוכמה רבה לבד, בלי עזרה של איש מקצוע. מכבי תל אביב בכדורגל, למשל, היתה צריכה בעבר את ג'ורדי קרויף, כדי שיראה לה את האור מול התקשורת החונקת. סולומון מצא את הנירוונה לבד.
עיתונאי ישראלי אחד זוכר היטב מה קרה כאשר פעם אחת הוא ניסה ללחוץ יותר מדי על סולומון, אחרי אחד המשחקים של שחטאר דונייצק בליגת האלופות. סולומון לא היסס לענות בצורה תקיפה למי שלא כיבד את סדר היום שלו, אבל ביום למחרת כוכב שחטאר לא היה טעון או כעוס. הכל נשכח ברגע אחד. כזה הוא סולומון: קור הרוח שלו, המקצוענות שלו, הרצינות שלו, הם לא ממש מכאן. החיוך שלו ישראלי, הנעימות שלו מזרח תיכונית, אבל האופן שבו הוא פועל מתאים יותר לאירופה. נסו לחשוב על כותרת אחת שנפלטה לסולומון במהלך הראיונות הרבים שהוא מקיים, ותבינו את מה שנאמר קודם: הוא לא בובה בתיאטרון של אף אחד, אלא אנחנו ניצבים בהצגה שהוא כותב בעצמו ובדרכו.
יש המון דוגמאות למהפכה התודעתית שסולומון עושה בכדורגל שלנו. הוא אמנם סומן ככישרון גדול בגיל מוקדם, אבל הוא בחר ועדיין בוחר את קצב הגדילה שמתאים לו. בניגוד לכל השמות שציינו שהיו סופרסטארים באופן מיידי, סולומון לא כבש שער אחד בנבחרות הצעירות של ישראל. לא בנערים, לא בנוער, לא באולימפית, וכמו שהוא לקח את הזמן עם ההתפתחות שלו בכדורגל האירופי, כך הוא גם פעל בכל הנוגע לכיבושים בנבחרת.
לא פלא שבקמפיין ליגת האומות האחרון הוא היה כבר עם 50 אחוז לשער במשחק, הכי טוב שלו עד כה בכחול לבן, ובפולהאם קצב הכיבושים שלו עולה על מה שראינו ממנו בשחטאר דונייצק. זוכרים שפעם אמרנו שהוא לא גולר? בקרוב מאוד גם האמירה הזו לגביו תהפוך לקלישאה ריקה מתוכן.
עכשיו המהפכה הזו מגיעה לנבחרת, לתיק הכי כבד ששחקן ישראלי יכול לשאת - הכוכב שאמור להוביל אותנו לטורניר גדול. כל הענקים שהוזכרו לעיל, חיו מיומם הראשון בענף עם המשקל הזה. הם אהבו אותו, הם רצו בו, הם ראו בו כבוד למעמדם וכישרונם, למרות שאף אחד, למעט שפיגל ושפיגלר, לא הצליח להגניב אותנו לארץ המובטחת.
סולומון, חייבים כבר להבדיל, לא נכנס לנעלי מנהיג הנבחרת עם אותה גישה ואותה דחיפות כמו קודמיו. הוא יעשה הכל כדי שנגיע לטורניר חשוב, אבל הוא גם יודע לשים פרופורציות לחלום הלא הגיוני הזה. הוא אמור לקחת בקלות רבה יותר כישלונות. הוא צפוי ללמוד מהמפלות שהוא חווה ויחווה בדרך. הוא ישתפר, הוא יתגבר, אבל שום דבר מכל אלו לא יהיה לפי תכנית עבודה שמישהו אחר חיבר. עבור נבחרת שרגילה להתחיל קמפיין עם ציפייה גדולה ומהר מאוד לתרץ אכזבה – זה לא מעט, בטח כשמחברים לכך את הכישרון הענק שיש לסולומון ברגליים. אם משהו מהאופי הזה יידבק בסגל כולו, דיינו ואשרינו.
השאלה הגדולה בקמפיין הנוכחי היא האם לא חסר לצידו של סולומון עוד כוכב ענק שיעזור לו. בניון חשב שלא, כי ככה אולי הרגילו את בניון לחשוב וזה מה שהוא חווה במוקדמות מונדיאל 2006, ורק הזמן יוכיח את צדקתו של המנהל המקצועי. באותו קמפיין עם גרנט, לבניון היו המון שחקנים בוגרים שליוו אותו ועזרו לו, אבל כוכב נוסף ברמה אירופית בשיא הקריירה לא היה שם.
ב-2006 בניון לבד כמעט הספיק. ב-2023, עם ההגרלה הנוחה שקיבלנו, מנור אחד לבד עשוי בהחלט להספיק. אבל גם אם לא, תהיו בטוחים שסולומון לא יהפוך את הכישלון להרגל מותנה, וכמו בכל הקריירה שלו, הוא ילמד, יתקן ויתקדם. הסמל החדש של נבחרת ישראל רוצה להוביל אותה לארץ המובטחת בדרך קצת אחרת ממה שהיא חשבה קודם לכן. אולי הפעם, או בפעם הבאה, או בפעם שאחריה, זה יצליח.
