מאז ומעולם, הי"א באשדוד היה מגרש שלא ליקקנו בו דבש. גם בביקור הקודם שם לא ניצחנו, אבל ההפסד אתמול (שבת) היה שפל חדש, גם ביחס לחוויית הצפייה והשהיה המזעזעת הסטנדרטית שלנו באיצטדיון.
קודם כל, כמות האוהדים שהוכנסה לאצטדיון הייתה חריגה בכל קנה מידה, ועלתה בהרבה על הקצאת כמות המושבים המותרת. שערורייה שאין כדוגמתה, כשכל המעברים היו עמוסים באנשים, בכל יציע. המראות האלו הזכירו לי את היציעים בימי טרום אמיר רנד, ומזל גדול שלא קרה שום דבר חריג - כי זה יכול היה להסתיים באסון.
גם בלי זה, לא בדיוק מדובר כידוע באליאנץ ארנה, וגם היום, הרמקולים האיומים ובבר יוקו קרעו את אוזנינו - ואת ליבנו. אצטדיון נוראי, חוויה נוראית, אפס התאמה לליגת העל.
אבל לא בגלל האיצטדיון הותרנו שלוש נקודות מקופלות על הדשא בכזאת הכנעה. משהו ברוח, לבטח בביטחון של השחקנים, נפגע מאוד. כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי, שאנחנו לא מצליחים להתייצב ולהרים את הרמה, והניצחון בשבוע שעבר נראה יותר כהבלחה בתוך תקופה רעה מלהיפך. אפילו הגול שכבש דיא סבע, ושיהיה במזל, היה חאווה עצבנית ולא באמת היה אמור להיות מאושר.
זה לא עייפות, התירוץ הזה כבר לא תקף, זה מכבר. מנוחה של שבוע בין משחק למשחק היא יותר ממספקת, הסגל רחב מספיק ובטח עכשיו, עם רוטציה בכל מערך. לא נלחמים? עוד תירוץ. אף שחקן לא ויתר על כדורים, סטייל מה שכן היה בחדרה. את שני הגולים שהכריעו את המשחק קיבלנו מהפקרות הגנתית ועמידה לא נכונה בקרן בראשון, ומבלגאן באמצע ובלבול בשמירה על אוחנה בשני. השלישי זה כבר כששלחנו את כולם קדימה כדי ללחוץ, שגם זה לא תקין, אבל קצת יותר מובן מהבלאגן שהלך שם.
ההכנה המקצועית טקטית למשחק הזה הייתה מזוויעה, לא פחות. לשלוח את דין דוד שגם ככה בכושר רע להתרסק על הבלמים הענקיים של אשדוד, להשאיר את אבו פאני כאחורי יחיד ולשלוח את ג'אבר לעומק האויב מול אחת מקבוצות המעבר הטובות בליגה, זה פשוט לא להתכונן ברצינות.
בכר לקח אליפות במגרש הזה בעונתו הראשונה במכבי חיפה בזכות חשיבה מעמיקה ושינוי פרדיגמה, עם מעבר לשיטת שלושת הבלמים ספציפית למשחק הזה. גם אתמול, מול אשדוד, משחק שהיה ברור שיהיה קשה בטירוף ואופרה אחרת לחלוטין מקרית שמונה, היה צורך לחשוב על התאמות אחרות לגמרי. לא רק השחקנים לא פוגעים, גם בכר לא ממש איתנו לאחרונה, ולא מעט החלטות רעות נלקחות על הקווים, זה משחק שלישי בו בכר לא נמצא פיזית על הקווים בחמשת המשחקים האחרונים בשל הרחקה, וזה משליך באופן ישיר מאוד על ההתנהלות הטקטית והמקצועית של כלל הקבוצה.
אם נידרש לשחקנים - פשוט אף אחד לא פוגע. אולי דיא סבע, אבל כשיש לך שלושה-ארבעה שחקנים, שכל אחד מהם רוצה כדור לרגל ובעיטה לעבר השער משתחררת, אם וכאשר, רק אחרי חמישים מסירות ומשתחררת בחצי כוח. סימפטום ברור של חוסר ביטחון וכושר משחק אולטרא סופר לקוי. גם מהספסל אין ישועות, וכרגע נראה שהקבוצה פשוט לא מאוזנת. קשה לראות ממי בדיוק יגיע הפיתרון.
זו הסיבה שמבחינתי, לפחות, לא משנה מה יקרה במשחק בין שתי הדולקות אחרינו ביום שני. אם אנחנו לא מצליחים להרים את הרמה, להפסיק את הפיאסקו המתמשך והסיחרור הזה, ולהתחיל לשחק כמו קבוצת הכדורגל שכולנו התאהבנו בה בתחילת העונה, זה הרבה יותר מטריד בעיניי.
באמת שכמעט כולם כרגע הם הבעיה וזה נראה כמו לופ מייאש, שאי אפשר להבין איך לצאת ממנו. אבל בסופו של דבר, נצא ממנו. כי כמו שכולם הם הבעיה, כולם הם גם הפיתרון. אלו אותם השחקנים בדיוק שהדהימו את כולנו רק לפני מספר חודשים, ולפחות בחלק הקדמי, אפילו התווספו רעיונות חדשים ומוצלחים לא פחות מאלו שכבר היו שם.
אנחנו נכנסים לחגורת משחקים סופר קשים, בית"ר, נתניה בגביע ודרבי. כל אחד מהם הוא גיהנום עלי אדמות, קבוצות עיקשות ותוססות שמתות לתת ביס באריה המותש, המבולבל והמסוחרר. בסיום, מחכה לנו הפועל תל אביב המתאוששת, וגם שם, אני מעריך, לא נכייף יותר מדי. ארבעה משחקי חוץ רצופים ללא ניצחון, זה כבר באמת יותר מדי.
זה הזמן להפוך את הקערה, אפילו שאני לא יודע איך. אם הייתי יודע, הייתי זועק את זה מראש כל גג.
מה שאני כן יודע, זה שמי שכן יודע איך, נמצא כרגע במכבי חיפה. זה אתם. ברק, שחקנים, צוות. אנחנו כמו תמיד נהיה עם היד מושטת כדי למשוך אתכם החוצה מהבוץ, והזמן לפשל כבר הולך ונגמר. בסוף המנהרה הזו מחכה אור של כוכב, הכוכב השלישי. אסור לנו להפסיד אותו, לא בשנה הזו, לא עם הקבוצה הזו.
בחיאת מכבי שלי, רבאק, יאללה, תתעוררו כבר.
שבוע טוב וירוק לכולם...
