אחת השאלות הכי מרתקות של העשור הקודם בכדורגל הישראלי היתה כיצד הפועל קרית שמונה תתמודד עם אפקט האליפות ההיסטורית שלה, ומה יהיה אותו אפקט. זו שאלה שעולה בנוגע לכל קבוצה שמגיעה לרגע השיא שלה, והיא בטח מעניינית בהקשר של מועדון כל כך קטן וחסר מסורת, סיפור סינדרלה שטרם נראה כאן.
התשובה לכך לא הגיעה מהר כמו שציפינו. אחרי הכל, בשלוש העונות שבאו אחרי האליפות ההיא ב-2011/12, ברק בכר סיים פעמיים במקום השלישי ופעם אחת במקום החמישי (בעונת הבכורה שלו בה החליף את גילי לנדאו). היום, אחרי שרואים מה קרה לקרית שמונה מאז לכתו, אפשר גם להבין שאת העונות האלה צריך לצרף לרשימת ההישגים הבלתי נגמרת של בכר. אבל את איזי שירצקי, זה פחות הרשים. ברגע שבכר החליט להתקדם להפועל באר שבע, הוא הוציא מהארון את השד הכי נורא שנוצר שם בעונת האליפות, האגו של אותו שירצקי, שטען שהמאמן בוגד ולא היה לו מה לאכול עד שפגש בו.
וכך, ברגע אחד, שירצקי השיק לראשונה את החיה שתנגוס עוד ועוד בסיפור הסינדרלה שלו ותהפוך אותו למיותר ומאוס. ברגע אחד, שירצקי רמז לכל המאמנים שלו, בעבר ובעתיד - אני זה שעשה אתכם, לא להיפך. זו היתה הגישה שלו אז, וזו גם הגישה שלו כעת. לא משנה שההיסטוריה מוכיחה אחרת. מאז עזיבת בכר, קרית שמונה הגיעה רק פעם אחת לפלייאוף העליון, ושלוש פעמים היא הסתבכה במאבקי הישרדות.
לא משנה כמה כסף שירצקי שפך, לא משנה איזה זרים איכותיים הוא הביא, בלי מאמן מתאים הוא לא המריא לשום מקום. וגם כשהוא מצא מאמן מתאים, הוא איבד אותו ולפעמים גם התעמר בו. הדוגמה האחרונה לכך היא זו של המאמן שחזר אליו כעת כמו עבד כנוע: סלובודאן דראפיץ' - פעם איש עקרונות והיום מאמן שרק רוצה לשרוד.
כאשר קרית שמונה הסתבכה בפעם הראשונה בתחתית, הלב ממש יצא אליה. הזיכרונות מאותה עונת אליפות היסטורית היו עדיין חזק בתודעה, אבל כעת, אחרי כל כך הרבה מקרים דומים, אין מניעה מלהגיע למסקנה: אולי באמת עדיף שהקבוצה הזו תרד ליגה. אולי גם כדאי שתיעלם במחוזות הנשכחים של הליגות הנמוכות. מקרית שמונה של עונת האליפות לא נשאר שום דבר והיא לא יצרה שום סיבה שנרצה בה: היא כבר לא מגדלת שחקנים, היא גם לא מטפחת מאמנים, היא אף פעם לא הביאה קהל והתרבות של הבעלים שלה היא אסון לכל הליגה.
כל מה שנשאר מאותה אליפות ב-2012, זה איזי שירצקי, והמציאות בכדורגל הישראלי מלמדת שאף אחד לא מתחבר למועדון שהוא הצגה של איש אחד. זה לא קורה באשדוד של ג'קי בן זקן, לא משנה באיזה מקום היא מסיימת, וזה לא קורה בקרית שמונה. ב-2012 חלמנו שזה לא באמת יהיה כך, אבל מה לעשות – זה כל מה שיש לקבוצה הזו להציע.
יש עוד הסבר לעניין הזה, והוא משהו שגם יו"ר ההתאחדות החדש צריך לקחת בחשבון: לא משנה כמה קבוצות קטנות יהיו בליגת העל, הקהל בכדורגל הישראלי עדיין נשאר נאמן לקבוצות אותן אהד בשנות ה-70, ה-80 וה-90. גם אם הפועל חדרה, למשל, תהיה בליגת העל עוד עשור, היא עדיין לא תהיה כוח אלקטורלי כמו הפועל פתח תקוה או בני יהודה.
הלוואי שהחיים היו באמת רומנטיים ובאזורים כמו קרית שמונה היו מסתתרות מסורות כדורגל שרק מחכות להזדמנות להתקדם. בפועל, אין כמעט כאלה. גם אליפות חסרת תקדים, כמו זו שחוותה קרית שמונה, לא משנה זאת. אפשר להתלונן על תושבי העיר שמעדיפים לאהוד את בית"ר ירושלים או מכבי חיפה, אבל יש להם כנראה סיבות מספיק טובות להרגיש קרובים לסיפור בטדי ובסמי עופר, ולא לזה של העיר שלהם.
בכל מקרה, במוקדם או במאוחר קרית שמונה תפסיק להיות נוף שכיח בליגה הראשונה. דראפיץ' עדיין מסוגל להציל אותה (ולסבך את הפועל תל אביב) העונה, אבל גם הוא יבין בקרוב שהוא רק ניצב בהצגה של איש שחושב שהכל זה הוא. וכשקרית שמונה תרד, הגעגוע אליה יחלוף מהר מאוד. הכדורגל הישראלי יסתדר היטב בלעדיה, בטח אם הקבוצות שיחליפו אותה יהיה בעלות ערך אמיתי לליגה.
