1. מכבי חיפה. לאונרד כהן כתב (ושר) פעם ש"אהבה איננה מצעד ניצחון". ובכן, גם אליפות לא. בדרך כלל, כשאנחנו נזכרים אחורה באליפויות אנחנו חושבים שהן נלקחות במשחקים הגדולים, אלה שכולם זוכרים, בהופעות האיקוניות במגרש גדול או נגד קבוצה גדולה. אבל האמת היא שאליפות נלקחת במקומות אחרים לגמרי; בניצחונות קטנים ואפורים, דחוקים בהרבה, ששם אלופות נבדלות מקבוצות טובות אחרות.
וכזה היה הניצחון אתמול של הירוקים על מ.ס. אשדוד - ניצחון שהיה בו הרבה גורל, וגם לא מעט מזל. כי אם יד ההיסטוריה (או האלוהים) היתה מכוונת את הפנדל של חמודי כנעאן למקום אחר, ייתכן והיינו היום במצב אחר לגמרי - מצב שבו מכבי חיפה מובילה בנקודה בלבד, רגע לפני שהפועל ב"ש מגיעה לסמי עופר. אבל הכדור ההוא זז שמאלה, וג'וש כהן קלט, ומכבי חיפה הצליחה בסופו של דבר לנצח.
היכולת לצאת מבורות שכאלה, כפי שהיה לה במשחק הזה מול אשדוד - מצב שבו אחרי 18 דקות, היא היתה בעשרה שחקנים ועל סף פיגור של שני שערים; ובכל זאת להיחלץ ולקחת את הנקודות, היא יכולת שמגדירה קבוצה אלופה. כן, זה לא היה אטרקטיבי במיוחד - קשה להגיד שמכבי חיפה הרשימה; אבל בסופו של דבר, היא מסמנת עוד "וי", משאירה את הפער בצמרת על כנו - ותנסה, אחרי הפגרה, לקחת צעד משמעותי בדרך לתואר ב"משחק העונה".
2. מכבי תל אביב. עם שוך העונה המאכזבת של הצהובים (באופן מעשי, כמובן), הדיון על הנהלת הצהובים, ובעיקר על הדרך המקצועית שבה המועדון התנהל, עולה לא מעט. ואת הדיונים האלה כנראה עוד נמשיך ונשמע במקומות אחרים - אבל אם תרצו, עוד סיפור של החמצה מצד מכבי ת"א הגיע דווקא ממי ששיחק ועזר לקבוצה לנצח. דן ביטון.
כי דן ביטון, בבירור, לא היה חלק ממכבי תל אביב של העונה. עד המשחק אתמול בבלומפילד, הוא שיחק 97 דקות בלבד במהלך עונת 22/23. ב-26 מחזורים. 4% מדקות המשחק האפשריות בליגה. רוב העונה, ביטון גם לא היה בסגל - ישב ביציע וראה את המשחק ביחד עם האוהדים. ואז, ברגע אחד, פתאום ניתן לו הצ'אנס לשחק: אתמול, בפעם הראשונה בליגה, הוא פתח בהרכב. התוצאה? שער מרהיב בבעיטה חופשית, וכמעט מיד אחריו בישול נהדר ל-0:2 של ערן זהבי. הביא את הנקודות אשכרה.
וזהו, כמובן, דיון בדיעבד - וייתכן מאוד שדן ביטון לא היה עדיף באמת מתחילת העונה בקישור ההתקפי של המכבים (בכל זאת, בתחילת העונה היה שם אחד, אוסקר גלוך). אבל אפילו לא מקום בסגל? האם הוא היה תורם פחות משחקנים שכן קיבלו את ההזדמנות מבין 20 השחקנים שבסגל המכביסטי העונה - שמות כמו יונתן כהן למשל? נשאלת שאלה פשוטה: האם ביטון היה בתכניות של מכבי תל אביב (לא של מאמן כזה או אחר, כי זו החלטה ניהולית)? אם כן, מדוע לא קיבל יותר דקות? ואם לא, מדוע לא שוחרר בינואר לטובת קבוצה שבה הוא כן ישחק ויצבור זמן?
קשה להתעלם מהעובדה שביטון, כמו לא מעט סיפורים העונה - ממחיש כמה מכבי תל אביב אולי הביאה רכש מכל הבא ליד, אבל לא ידעה איך לנהל אותו.
3. בית"ר והפועל. אפשר לראות את זה לפעמים בארצות הברית - את המתאגרפים הוותיקים האלה, המזדקנים, שעולים לקרבות ראווה. שניהם כבר מצולקים לא מעט משנים של מכות חשופות וסנוקרות לגרוגרת ועיניים מעוכות מבוקסים. ופתאום, בגיל 55, הטייסונים וההוליפילדים עולים שוב כדי להתכסח בין החבלים. כדי לטעום משהו מתהילת העבר.
בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, נכון לשנת 2023, הם שני מתאגרפים כאלה. שני מועדונים שיש להם עבר מפואר, וקהל אוהדים די נמרץ ביציעים - אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. על הדשא, שתי הקבוצות הן מוגבלות; יש בהן כמה שחקנים בעלי שם, חלקם כאלה בעלי שם טוב ממש, אבל הרוב מבוסס על שחקנים צעירים, פרוספקטים שהלכו לאיבוד ושחקני ליגה לאומית שממלאים מקום בסגל.
זה לא אומר שהקרב בין שני המתאגרפים הוותיקים לא יכול להיות מסעיר; מדי פעם טייסון מחזיר איזו נשיכה כזו לאוזן של היריב, לרגל הימים הטובים (מי אמר דנילו אספרייה?), אבל בסופו של דבר, שני המתאגרפים עצמם יודו אחר כך, כשהם יחבשו את הפצעים בחדר ההלבשה, בחיוך מריר ששיאם מאחוריהם.
יכול להיות שבעתיד בית"ר ירושלים והפועל תל אביב (בעיקר האחרונה) יזכו לעתיד אחר. אצל שתיהן יש עדיין את הקהל הגדול, אצל שתיהן יש פוטנציאל ומספיק אנשים שרוצים להחזיר את המועדון לימי הזוהר. אבל בינתיים, המשחקים ביניהם מרגישים כמו תקליט שחוק. מהומה רבה על לא מאומה. לפעמים אלה מנצחים, ולפעמים אלה מנצחים, אבל העולם? הוא שייך לצעירים. או לפחות לקבוצות שמשחקות רחוק יותר מטדי.
המנצח: תמיר עדי. לאורך כל ההיסטוריה, ידענו על שחקנים שהיו סמלים של מועדונים - כאלה שגדלו בו בגיל צעיר, בו הם עלו לגדולה ובו הם גם תלו את הנעליים. אבל יש שחקנים שהחיבור שלהם לקבוצה הוא קצת יותר מורכב; תמיר עדי נאלץ לעזוב בתחילת העונה את בית"ר, אבל חזר אליה - וייתכן מאוד שהוא הרכש הכי משמעותי שאבוקסיס עשה בחלון ההעברות האחרון. שער הניצחון מול הפועל תל אביב הוא עוד דוגמא טובה לכך; ובית"ר בהחלט תקווה שהפעם, הוא כאן כדי להישאר.
המפסידה: הפועל חדרה. נדמה שתחת ההגדרה של "תפסת מרובה לא תפסת", נמצאת הקבוצה מעיר הארובות. קבוצה שהיה לה מאמן לא רע, שהיה מחובר לשחקנים והצליח להביא את הקבוצה למקסום היכולות; אבל יצר הרעב גרם לה להחליף אותו באופן נמהר. בינתיים, חדרה ניצחה רק משחק אחד מתוך חמשת האחרונים, והמרחק מהקו האדום עלול להיות חמש בלבד בסוף המחזור הזה. ההיסטוריה של הפלייאוף התחתון מלאה בקבוצות שאמרו ש"לנו זה לא יקרה", ומצאו את עצמן בלאומית. אחרי הפגרה, חדרה פוגשת את בני ריינה - והיא יודעת שללא ניצחון במשחק הזה, היא עלולה להסתבך בדיוק בגורל הזה.
המספר החזק: 14. דיברנו על המשבר שהיה למכבי חיפה בתחילת המשחק? אחד המאפיינים הבולטים שלו היה הכרטיס האדום, כבר בדקה ה-10, לעברו של דילן בטובינסיקה. הבלם הצרפתי הוא אבן דרך בהגנה החיפאית, ועוד לפני שהפסקת לשבת באצטדיון - הוא נעלם מהרדאר. מה גורמת הרחקה כזו? בעיקר צורך אדיר של יתר השחקנים להתעלות לגודל השעה, ולשחק "בשביל שניים".
זה בדיוק מה שעשה עבדולאיי סק, בהופעה הגנתית אדירה - עם לא פחות מ-14 חילוצי כדור (3 איבודים בלבד), הכי הרבה מכל שחקני הליגה ששיחקו אתמול. תוסיפו לזה 82% במאבקים מוצלחים (הכי הרבה במכבי חיפה - 14/17), ו-60% תיקולים מוצלחים - ותקבלו בלם בעונה גדולה, שאחראי לנקודות לא פחות מהבא בתור ברשימה.
השם החם: עומר אצילי. כי עם כל הכבוד לסק, ולעלי מוחמד, ולג'וש כהן - בסוף, מכבי חיפה צריכה את הסופרסטאר שלה בפעולה. ואצילי התעורר בדיוק ברגע המתאים - משחק שלישי ברציפות שהוא כובש (6 שערים בסך הכל בריצה הנוכחית), והיה שותף לשלושה ניצחונות רצופים שפתחו את הפלייאוף העליון בסערה. אחרי הפגרה, שבה אצילי ינוח, מכבי חיפה תשחק את משחקי ה"מאני טיים" שלה - מול הפועל באר שבע ומכבי תל אביב. אצילי, נכון לעכשיו, מגיע אליהם רעב יותר מאי פעם.
אל תשכחו את: סקציה נס ציונה. ובכלל, את התחתית שנדמה ששוב מפתיעה אותנו מחדש. אם לפני כמה זמן, היינו בטוחים שריינה כבר ירדה, ושהסקציה כבר בלאומית - קיבלנו את המחזור האחרון, ואת ההתעוררות של הכתומים מהפרדס. הניצחון של הסקציה על חדרה, בתוספת ההפסד של הפועל ת"א בטדי לבית"ר, הרחיב את חבורת התחתית - ופתח אפשרויות חדשות לקראת המשך העונה. הערב, בני ריינה ועירוני קריית שמונה יצטרכו להגיד את שלהן במאבק הזה. וייתכן מאוד שהסקציה אכן תרד, בסופו של דבר. אבל היא לא תרד בלי מאבק.
