חלון ההעברות של ינואר ממש מעבר לפינה. איכשהו, רצה הגורל ומיד אחרי שנרגענו משגעת המונדיאל, וכשנרות החנוכה דולקים ומתערבבים עם עצי האשוח של חג המולד - קבוצות הכדורגל השונות כבר מחפשות לעשות את מקצה השיפורים הנדרש, לקראת ה"מאני טיים" של העונה - רגעי ההכרעה בחודשים אפריל ומאי, שיקבעו איך תיגמר העונה הזו.
אבל לא רק לקבוצות זו תקופה משמעותית. גם לשחקנים, בעיקר כאלה שלא ממש מצאו את מקומם בקבוצות שבהן הם משחקים היום. אז לקראת החורף, החלטנו לנסות ולבחון שבעה שחקנים שכדאי להם לשנות אווירה - לעבור לקבוצה אחרת, כדי לצבור דקות משחק ולהצליח. אז הנה הם לפניכם.
1) אביאל זרגרי (בית"ר ירושלים)
מצחיק להיזכר בכך, אבל עד ממש לא מזמן - זרגרי היה מה שמכונה "מלפפון חם". מכבי תל אביב הגישה עליו הצעה יקרת ערך, מכבי חיפה בחנה עם בית"ר אפשרות לטרייד עליו. זרגרי, היום בן 20, נחשב לפרוספקט רציני ולשחקן שכל הכדורגל הישראלי לוטש אליו עיניים. בשלב מסוים אפילו דיברו על אירופה. אבל במציאות, זרגרי נשאר בבית"ר - והסיטואציה שחווה המועדון בשנים האחרונות, בהן רוב הזמן נאבק על חייו בליגה, לא עשתה לו טוב.
זרגרי התקשה להתמודד עם הלחץ המטורף שמביא איתו המועדון מעיר הבירה, ובזמן האחרון הוא פשוט נמחק מהסגל. אבוקסיס העדיף על פניו את טרזיי תומא, בזמן האחרון אפילו העביר לקישור את אוראל דגני - וזרגרי כמעט ולא משחק. בשבעה מתוך שמונת משחקי הליגה האחרונים של בית"ר, הוא פשוט לא היה בסגל. בשני המשחקים האחרונים, מול כפר קאסם בגביע ומול נתניה בליגה, הוא קיבל דקות עמוק בגארבג' טיים, כשהמשחק כבר הוכרע.
זרגרי נמצא בשלב ההתפתחות שלו, והוא צריך לשחק כדורגל. כדי ללמוד, כדי לטעות, כדי להפוך לשחקן טוב יותר. ואת האפשרות הזאת הוא כבר לא יוכל להשיג בבית"ר. האווירה סביב המועדון ותחושת ההישרדות לא תוכל לעזור לו לפרוח, ולכן הוא צריך תחנה אחרת. אולי מכבי נתניה, אולי קריית שמונה, קבוצות שרחוקות מהלחץ ובהן אפשר לגדול לקשר המבטיח שהוא באמת. בסופו של דבר, נראה שכל הצדדים ירוויחו ממהלך שכזה.
2) דן ביטון (מכבי תל אביב)
באופן יחסי, העונה שעברה היתה טובה מאוד לדן ביטון. הוא סיים אותה עם שלושה שערים ותשעה בישולים (בליגה היו לו שבעה - מקום שני אחרי עומר אצילי), כולל הדרבי המפורסם שבו בישל פעמיים והיה מהטובים בדרך לניצחון 2:3 על הפועל תל אביב. אבל גם ביטון בן ה-27 נמחק העונה מהרדאר. בליגה יש לו העונה 71 דקות בלבד (שלוש הופעות, כולן מהספסל) - וברוב המשחקים הוא לא היה בסגל.
ה"פקק" שנוצר בקישור, כשלפניו בעמדת הקשר ההתקפי שמות כמו אוסקר גלוך, גבי קניקובסקי, פארפה גויאגון, אפילו אבי ריקן או יוריס ואן אובריים, פשוט משאירים את ביטון ללא פוטנציאל לדקות משחק. כלומר, לביטון יש את היכולות להיות טוב ומשמעותי עבור הקבוצה שלו - הוא רק צריך הזדמנות לשחק. וקבוצה אלטרנטיבית, אולי אשדוד שבה שיחק בעבר, יכולה להחזיר לו את החדווה וההנאה.
3) ינון אליהו (מכבי חיפה)
רק בקיץ האחרון, היה נראה שאליהו מגיע לפסגת הקריירה שלו. הוא חתם בשורות האלופה, ונחשב למי שאמנם יתחיל את הפריצה בגיל מאוחר - אבל יקבל הזדמנות להצליח. המציאות - היתה רחוקה מכך. הוא אמנם קיבל כמה דקות בפתיחת העונה, כאשר חיפה שיחקה גם בליגת האלופות, אבל בליגה הוא לא קיבל דקה אחת בחמשת המשחקים האחרונים - וזה כשדניאל סונדגרן, המגן הימני הבכיר, פצוע. ובהתחשב בעובדה שיש קבוצות שמשוועות למגן ימני חזק, ייתכן ושינוי יעשה לו טוב, בעיקר בצבירת דקות משחק. אליהו הוכיח שהוא מגן ראוי לליגה שלנו במכבי פ"ת, ועכשיו - כך נדמה - תהיה לו הזדמנות להראות זאת במקום אחר.
4) דורון ליידנר (אולימפיאקוס)
נשארים בעולם המגנים: רק בסוף יולי, המגן השמאלי של הפועל תל אביב הגיע למועדון הפאר היווני - אבל המציאות, כאמור, היתה הרבה יותר מורכבת. למרות שחתם והתאמן, ליידנר לא ראה דקה אחת אפילו בסגל של הקבוצה הבכירה. הוא כן משחק כדורגל, אבל זה קורה בקבוצת המשנה של המועדון, שמשחקת בליגה השנייה. זה לא שינה את מעמדו בנבחרת ישראל, שם הוא עדיין המגן השמאלי הבכיר - אבל נראה שלכל הצדדים, ובעיקר לו באופן אישי, מגיע שהוא ישחק ברמות בכירות יותר. השאלה לקבוצה אחרת באירופה יכולה לשפר אותו, וגם לעזור בטווח הארוך לאולימפיאקוס.
5) אריאל הרוש (הפועל באר שבע)
בשנים האחרונות, השם של הרוש הפך להיות נרדף לקארמה רעה. הוא ירד ליגה עם הפועל תל אביב, הסתבך במכבי נתניה, ומשם נדד מקבוצה לקבוצה בלי לשחק הרבה. התקופות הקשות בקריירה שלו קצת השכיחו את העובדה שמדובר בשוער מוכשר, כזה שבבית"ר ירושלים הסתמן כפרוספקט מבטיח. ואז הגיע חצי גמר גביע הטוטו; אליניב ברדה החליט לתת לו הזדמנות - וקיבל תצוגה גדולה של שוער, כולל רגע מרהיב ומפתיע עם שער בתוספת הזמן ויכולת מצוינת בדו קרב הפנדלים - ששלח את הפועל ב"ש לגמר. אבל אז, כשחזרו לליגה, הרוש חזר לספסל; את עומרי גלזר קשה מאוד להוציא מבין הקורות - ובצדק. הרוש, אם כן, צריך לחזור ולהיות שוער בכיר - ויש לא מעט קבוצות בליגה שהיו מתברכות בשוער הזה, גם (ואולי בגלל) הצלקות שהוא סחב איתו מהשנים הלא פשוטות בקריירה.
6) פארפה גויאגון (מכבי תל אביב)
גם הוא, אחד שנדחק לאחור. בעונה שעברה במכבי נתניה, היתה לו עונה נהדרת - חמישה שערים וחמישה בישולים, ובעיקר תחושה שמדובר בכוכב כדורגל. אבל אז הגיע הקיץ, גויאגון חזר מהשאלה למכבי ת"א - וקשה להגיד שניתנה לו הזדמנות אמיתית להוכיח את עצמו. אם בעונה שעברה היו לו 748 דקות עד המחזור ה-15 (וזה אחרי שהוא הורחק בכרטיס אדום די מטופש והושעה לשלושה משחקים), העונה המספר הזה הצטמצם כמעט בחצי - 424 דקות בלבד. המציאות במכבי ת"א שונה מזו שבנתניה, כמובן; יש לגויאגון הרבה יותר תחרות. אבל באותה מידה אפשר לומר שהוא מתקשה לבוא לידי ביטוי, ולהראות את היכולות שלו. אגב, גם בכמות הדקות המצומצמת העונה הוא הספיק להבקיע פעמיים ולבשל, וזה רק מראה כמה פוטנציאל יש בו. פארפה הוא שחקן שמסוגל להיות כוכב כמעט בכל קבוצה שבה ישחק, ובגיל 21 הוא בעיקר זקוק לדקות משחק. כדי להתפתח ואולי גם לחזור למכבי ת"א כשחקן טוב יותר.
7) בן שהר (מכבי חיפה)
כנראה השם הכי מעורר מחלוקת שיהיה ברשימה. ולא בכדי; מאז עבר למכבי חיפה בקיץ 2021 (להזכירכם - כמי שאמור למלא את החלל את ניקיטה רוקאביצה), שהר נעלם מהרדאר. הוא משחק הרבה פחות - בעונה שעברה היו לו 264 דקות בלבד בליגה (בהן כבש שער אחד ובישל עוד אחד), ובעיקר מתבטא פחות מבסטנדרט שלו. אבל הנה כמה נתונים שחשוב לזכור: 1. רק לא מזמן, בן שהר היה חלוץ ליגה ישראלית מצוין; את עונת 2019/20, למשל, הוא סיים עם 16 שערים בכל המסגרות. כך גם בעונה הקודמת (אותה הוא גם סיים כמלך השערים של ליגת העל), ובעונת 17/18 היו לו 13 שערים. 2. בעונות האחרונות, בן שהר פשוט נדחק אחורה - מן הסתם גם מסיבות מקצועיות, אבל גם בגלל שהמתחרים שלו (בעיקר דין דוד) הוכיחו את עצמם בגדול. הוא אמנם בן 33, אבל הכדורגל כבר הוכיח שהוא מסוגל לתגמל גם שחקנים בגילאים האלה. בשורה התחתונה, לבן שהר יש עוד מה לתת - ולא מעט קבוצות יוכלו להתברך בכובש מסוגו.
