לפני מכבי ת"א ובית"ר ירושלים, נתחיל דווקא מהפועל חיפה. הבעיה הגדולה שמתרחשת אצל בני אדם, היא כשהם נתקלים במשהו שהם לא מצליחים להסביר באופן רציונלי. משהו שלא משנה כמה תעבור על כל הפרטים שלו, ותסתכל על התוצאה שלו, לא תצליח לסגור את המעגל. להבין את הדיסוננס ולפתור אותו. למשל, הפועל חיפה.
אתה מסתכל על ההרכב שלה, ואתה אומר לעצמך: זו חבורת שחקנים לא רעה. לא מדהימה, אבל גם לא חלשה מאוד. חאתם עבד אלחמיד הזה? היה לפני שנייה בלם בהפועל ב"ש ובנבחרת (כשהוא כשיר). חנן ממן היה פעם שחקן העונה, ואחד שהביא במו רגליו אליפות להפועל ב"ש.
אלון תורג'מן הוא כובש מחונן, רק בעונה שעברה היו לו 11 שערים בליגה שלנו. מהספסל עלו שובל גוזלן (חלוץ ליגה ישראלית טוב), גידי קאניוק (שחקן שעשה כמה דברים) ואליאל פרץ שהביא מספרים בליגה האוסטרית. אז איך כל זה נגמר ב-4:0 למ.ס. אשדוד? לא סתם 4:0 - כזה שהגיע עם הרבה מזל, כי בלי שוער מוצלח כמו אוהד לויטה, המשחק היה נגמר בתוצאה גבוהה הרבה יותר. זה לא הכרטיס האדום, כי גם לפניו זה היה "קליר קאט" - היו שני מצבים טובים לשער הרבה לפני שלירן סרדל הורחק. אז איך?
יכול מאוד להיות שכשאתם קוראים את הטקסט הזה, המציאות כבר עשתה לכם ספוילר לסוף של הסיפור הזה. מצאה פיתרון למה שאין לו פיתרון - בדרך הקלה ביותר. במילים אחרות, יכול להיות שניר קלינגר כבר לא מאמן הפועל חיפה. באבחת סכין אופיינית למקומותינו, המועדון יילך את הצעד הנוסף ויגאל את כל הצדדים ממה שכתוב מראש על הקיר.
אבל בתחושה שלי, ספק אם הפועל חיפה בעצמה יודעת מה קרה כאן. האם זה היה באמת מזימה מתוחכמת, או הצטרפות מקרים קולוסאלית, או מאמן חלש. ואולי זה חוזר להתחלה; אולי הנחות היסוד לגבי השחקנים היו מופרכות מדי. ואם זה נכון, הרי שגם המאמן הבא (מי שזה לא יהיה) יתקשה מאוד להפוך את הפועל חיפה לקבוצה מנצחת.
מכבי ת"א. כשמסתכלים על העונה של מכבי תל אביב מלמעלה, היא נראית מצוין. אחרי שמונה מחזורים יש לה שישה ניצחונות, תיקו והפסד בדקות האחרונות ליריבה הגדולה על מאבק האליפות - דבר שהוא לא רצוי, אבל הוא הגיוני. הפרש השערים שלה הוא 3:22, ויש לה 19 נקודות מתוך 24. 79.1% הצלחה. מספרים של אלופה לכל הדעות.
ובכל זאת, סביב מכבי תל אביב יש דוק ברור של אכזבה. תחושה שהמועדון לא מגיע לשיא המיצוי שלו. שמה שיש למכבי ת"א, למרות שהוא מביא תוצרת יפה מאוד על המגרש בכל פרמטר (בטח בהתחשב באיפה שהיה המועדון בעונה שעברה במחזור הזה - מקום 8 בטבלה, עם 10 נקודות וארבעה הפסדי ליגה), יכול ללכת יותר רחוק. ניצחון בסכנין, משהו שמכבי ת"א לא עשתה בשני הביקורים הקודמים שלה, כבר נראה כמשהו שאפשר להקל בו ראש.
וזה המלכוד הגדול שוולדימיר איביץ' נכנס אליו בעונה הזאת. הוא, במידה רבה, נמצא בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הוא צריך לתפקד במועדון תאב נצחונות, כזה שבו צריך להביא תוצאות כל הזמן. מצד שני, הוא נכנס אל תוך סגל מפוצץ בכוכבים - כפי שלא ניהל במכבי ת"א בסיבוב הקודם שלו. דור פרץ ויונתן כהן שהוא פגש בקריית שלום בקיץ של 2018, כשהגיע, הם לא אותם שחקנים היום. לא היה לו ג'ורג'ה יובאנוביץ', לא היה לו אוסקר גלוך - וכמובן שלא היה לו ערן זהבי.
בקיץ 2019, כשאיביץ' הגיע, הציפיות היו באדמה. עידן ג'ורדי קרויף הסתיים, מכבי ת"א סגרה עונה עם שבעה הפסדי ליגה (בסטנדרט שלה זה המון), והיא היתה מוכנה לכל דבר אחר כדי לצאת מהבלגן. היום, בקיץ 2022, היא מגיעה שוב אחרי שהיא הפסידה אליפויות לברק בכר, אבל במצב שבו יש רעב לא רק לנקודות - אלא גם ליכולת גבוהה. וכל דבר שלא עומד בסטנדרט האיכותי של הסגל הזה, מוביל לאכזבה - הפער שבין ציפיות למציאות.
איביץ' היה רגיל למועדון שבו השחקנים הם אינדיבידואלים, אבל אין פרט אחד שהוא בוהק יותר מכל היתר. היום, כשהוא מוציא את אוסקר גלוך - עולים סימני השאלה. האתגר הגדול שלו בעונה הזאת, מעבר למטרה הברורה של החזרת תואר האליפות, היא איך הוא מצליח ליישב את הפער הזה - והאם הוא יכול גם לספק את צרכי הבידור, וגם להמשיך ולנצח במסגרת תחרותית וקשוחה. זו השאלה שתכתיב את המשך הדרך שלו בעונה הזו של הצהובים.
הוא הגיע לבית"ר כמעט במקרה; שחקן שנפל מהפועל באר שבע, אחרי שלא היה בה יותר מדי בולט, ובדרך פתלתלה מאוד הגיע לבית"ר דווקא בקיץ הכי קשה שלה בעידן המודרני. ועדיין, אף על פי כן ולמרות הכל, הוא כאן; שחקן מבוגר בקבוצה של שחקנים צעירים, גבוה בקבוצה של שחקנים נמוכים, מין גוליבר בליליפוט. ואולי דווקא בגלל חוסר ההתאמה הזו, כנראה שאין יותר בית"ר ממנו.
כי מה יותר בית"ר ירושלים הנוכחית מאשר הדנילו הזה? מצד אחד - שחקן נמרץ, יצירתי, אחד ששועט קדימה במהירות הבזק, אבל גם מצליח להביא את הסטייל ולכבוש שערים. מצד שני - כמה ברגים מסובבים. אם תרצו, זה הפער שבין השערים שכבש העונה (בית"ר עוד לא ניצחה העונה בלי שהוא כבש לפחות שער אחד) - לבין הכרטיס האדום המטופש שלו מול ריינה בבלומפילד.
התקופות הכי מצליחות שלה היו כשהיא לקחה את ה"שכונתיות" הזאת ותיעלה אותה לכדי כדורגל הרפתקני, קצת פרוע, קצת פחות מחושב ואנליטי. אם יש DNA לבית"ר, לאורך כל השנים, הוא מתחיל בתפיסה הזו. ומי יותר מחובר אליה מאשר דנילו אספרייה? שחקן שמתנהל בצורה פרועה גם על המגרש. לא "ממושמע" בשום צורה, אבל כזה שמסוגל לתת גול בכל התקפה. כזה שפשוט רץ שישים מטר עם הכדור, ובעזרת הכוח והמהירות מייצר הפתעה במשחק.
ה"שכונתיות" של דנילו אספרייה, בדרך לא דרך, התחברה לשכונה של בית"ר. לא סתם היא מתקשה לנצח בלעדיו; בטוויסט מוזר של ההיסטוריה, דווקא כדורגלן זר מקולומביה שהגיע למועדון רק לפני כמה חודשים, הפך להיות הסמל האמיתי של המועדון.
