עם שריקת הסיום העצובה בסמי עופר, נחתם עוד קמפיין של ליגת האלופות. מכבי חיפה של ברק בכר סיימה את העונה האירופית עם התבוסה מול בנפיקה, וירדה ברגשות מעורבים. מצד אחד, בקמפיין הזה היא הפגינה כמה רגעי התעלות מרשימים - כולל משחקים שבהם ביטלה פערים ענקיים מול יריבות חזקות; מנגד, זהו גם הקמפיין שבו היא ספגה שתי תבוסות מהדהדות - וסיימה את שלב הבתים עם כמות הספיגות הגבוהה ביותר אי פעם. 21 שערים. לא פחות.
למה אתם מחכים? הירשמו למשחק ניחושי התוצאות של המונדיאל ופתחו ליגה עם חברים
אז מאיפה מסתכלים על זה? מהזווית של ההישג, או מהזווית של הכישלון? לצורך כך, ניסיתי לעשות השוואה היסטורית - לחזור אל שש הפעמים שבהם התייצבה קבוצה ישראלית במקום שבו קורים הדברים, בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג. מי היתה הטובה ביותר? מי היתה הגרועה ביותר? כמובן שאלה נתונים סובייקטיביים - אני אומר כאן את דעתי בלבד, ואתם מוזמנים להסכים או לא להסכים.
השאלה המרכזית היא - כמובן - איך מודדים קמפיין טוב? האם רק הנקודות והנתונים היבשים הם הסיפור? ובכן, הפעם מאוד השתדלתי להסתכל כמכלול על הקבוצות; על היריבות שפגשו, על המאמץ שעשו, על תנאי ההתחלה ועל שלבי המוקדמות שהיו צריכים לעבור בדרך ליעד הנכסף. אז הנה הדירוג - ושיהיה לכולנו בהצלחה.
במקום הראשון: מכבי חיפה 2002/03 (מאמן: יצחק שום)
הדרך לצ'מפיונס: בלשינה (בלארוס), שטורם גראץ (אוסטריה)
יריבות בבית: מנצ'סטר יונייטד (אנגליה), באייר לברקוזן (גרמניה), אולימפיאקוס (יוון)
מה עשתה: מקום שלישי בבית - 7 נקודות. 2 ניצחונות, תיקו אחד, שלושה הפסדים. מאזן שערים - 12:12
אין דרך להפוך את זה - הקמפיין הטוב ביותר של הכדורגל הישראלי בליגת האלופות היה הראשון. זה שקרה בקיץ 2002, והגיע לשיאים שספק אם יישברו - הקבוצה היחידה שניצחה יותר ממשחק אחד בשלב הבתים, 12 שערי זכות (היחידה שהגיעה לכמות שערים דו ספרתית) ומעל הכל - מקום שלישי בבית, שהצניח את הקבוצה לגביע אופ"א ז"ל (שם הודחה כבר בסיבוב הנוק אאוט הראשון ע"י אא"ק אתונה). יצחק שום לקח את חבורת השחקנים המוכשרת שלו, וניסה לשחק כדורגל. החטיף וחטף, אבל בעיקר התמודד. רוסו, ז'וטאוטס, יניב קטן, אוואט, יעקובו - כולם היו שם, וחתומים על קמפיין שספק אם ישוחזר בעתיד.
במקום השני: מכבי ת"א 2004/05 (מאמן: ניר קלינגר)
הדרך לצ'מפיונס: HJK הלסינקי (פינלנד), פאוק סלוניקי (יוון)
יריבות בבית: יובנטוס (איטליה), באיירן מינכן (גרמניה), אייאקס (הולנד)
מה עשתה: מקום רביעי בבית - 4 נקודות. ניצחון אחד, תיקו אחד, ארבעה הפסדים. מאזן שערים - 12:4
ברמה הסטטיסטית, מכבי ת"א של קלינגר לא אמורה להיות במקום הזה. היו קבוצות שכבשו יותר והשיגו יותר. אבל כאמור, מספרים הם לא הכל. מכבי ת"א היא קבוצה שהגיעה לליגת האלופות בטעות לגמרי. הקמפיין המוצלח של מכבי חיפה הכניס לישראל (בפעם הראשונה אי פעם) שתי נציגות במוקדמות הצ'מפיונס, מכבי עברה את הלסינקי עם גול אחד, ומול פאוק נהנתה מניצחון חוץ גדול ביוון - אבל גם מניצחון טכני, שלמעשה סגר את הסיפור. אז למה היא פה? כי מכבי ת"א עשתה את ארבע הנקודות שלה עם הסגל החלש ביותר: סגל שמורכב משחקנים צעירים, רובם על משכורת חייל, וזרים שספק אם היו נכנסים ב-18 אצל מכבי חיפה של בכר או הפועל של גוטמן. ובכל זאת, היא הצליחה לנצח את אייאקס (הודות לברוך דגו) ולסחוט נקודה מיובנטוס עתירת הכוכבים. הקמפיין שבו התקיים הפער הגדול ביותר ראוי לכבוד, ולמקום השני.
במקום השלישי: הפועל ת"א 2010/11 (מאמן: אלי גוטמן)
הדרך לצ'מפיונס: ז'לייז'ניצ'אר (בוסניה), אקטובה (קזחסטן), רד בול זלצבורג (אוסטריה)
יריבות בבית: שאלקה (גרמניה), ליון (צרפת), בנפיקה (פורטוגל)
מה עשתה: מקום רביעי בבית - 5 נקודות. ניצחון אחד, שתי תוצאות תיקו, שלושה הפסדים. מאזן שערים - 10:7
ככה היא באמצע: הפועל תל אביב שהגיעה לשלב הבתים היתה השיא של הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון - זו ששנה קודם זכתה בדאבל. גוטמן על הקווים, עם ערן זהבי, איתי שכטר, גילי ורמוט, דאגלס דה סילבה, וינסנט אניימה וחבריהם. הם רשמו ניצחון אחד גדול על בנפיקה (0:3, עם צמד של זהבי בבלומפילד שלפני השיפוץ), ותיקו מכובד בסטאד דה ז'רלאן מול ליון. 5 נקודות בסך הכל, עם הפרש השערים הטוב ביותר חוץ מאשר זה של מכבי חיפה. אז למה היא רק שלישית? אולי בגלל הדרך היחסית נוחה עד לבתים, אולי בגלל היריבות שלא היו מרשימות - ואולי גם בגלל שהפועל ת"א הזאת היתה אפיזודה די חולפת בכדורגל שלנו. כבר בקיץ שאחרי הצ'מפיונס, היא התפזרה לכל עבר.
במקום הרביעי: מכבי חיפה 2022/23 (מאמן: ברק בכר)
הדרך לצ'מפיונס: אולימפיאקוס (יוון), אפולון לימסול (קפריסין), הכוכב האדום בלגרד (סרביה)
יריבות בבית: בנפיקה (פורטוגל), פ.ס.ז' (צרפת), יובנטוס (איטליה)
מה עשתה: מקום רביעי בבית - 3 נקודות. ניצחון אחד, חמישה הפסדים. מאזן שערים - 21:7
זו שאלה טריקית, כי כאן כמובן נכנס מה שמכונה "Recency bias" (הטיית האחרונות) - הנטייה שלנו לחשוב שאם משהו קרה לאחרונה, הוא בהכרח יותר משמעותי מדברים שקרו בזמן שעבר. וברור שכדי לשפוט באמת את הקמפיין של מכבי חיפה, נצטרך זמן. ועדיין, מכבי חיפה הזאת נמצאת במקום הרביעי. למה? אין ספק שהדרך שהיא היתה צריכה לסבול היתה הקשה מכולן; היא עברה שתי קבוצות יותר חזקות ממנה במוקדמות, ובבתים פגשה שלוש אימפריות של ממש - כולל פריז סן ז'רמן של מסי, ניימאר ואמבפה, שהיא כנראה הקבוצה הכי איכותית שנחתה בישראל למשחק תחרותי. ובכל זאת - שתי נקודות עומדות לרעתה: הראשונה היא העובדה שהיא ספגה את כמות השערים הגדולה ביותר, בפער משמעותי מהיתר; והשנייה היא התבוסות הקשות שנחלה בשני המשחקים האחרונים. זה לא מוחק את הדקות הנהדרות מול פריז, בטח לא את הניצחון על יובנטוס - אבל זה כן מעמיד אותן בצל מסוים מול הקבוצות האחרות.
מכבי חיפה 2009/10 (מאמן: אלישע לוי)
הדרך לצ'מפיונס: גלנטורן (צפון אירלנד), אקטובה (קזחסטן), רד בול זלצבורג (אוסטריה)
יריבות בבית: בורדו (צרפת), באיירן מינכן (גרמניה), יובנטוס (איטליה)
מה עשתה: מקום רביעי בבית - 0 נקודות. שישה הפסדים. מאזן שערים - 8:0
הקמפיין שהיה כל כך זכור, שהוא הוליד שיר - "אפס נקודות, אפס שערים". מכבי חיפה של אלישע לוי, גם היא, היתה חבורה של שחקנים צעירים שלא ממש חשבו שיגיעו בשלב הזה לבמה המרכזית של הכדורגל. אבל דבר הוביל לדבר, ובסופו של דבר ליאור רפאלוב, בירם כיאל, אייל גולסה, ולדימיר דבאלישווילי והחברים מצאו את עצמם בבתים. כולם מיהרו להגדיר את הקמפיין הזה כגרוע ביותר, ואני אגיד שלדעתי הצנועה זה לא היה כך. כן, שני האפסים מופיעים לפניכם, אבל כאן חשוב להזכיר שלצד זה - זו גם הקבוצה שספגה הכי פחות שערים, שחמישה מתוך ההפסדים שלה עמדו על 1:0 קטן (דבר שיכול להשתנות במחי נגיחה אחת מדויקת), ובעיקר שהיא כן הצליחה לצמצם את הפער הגדול מאירופה. אי אפשר לתת קרדיט לקבוצה שלא ניצחה, ועדיין - חיפה של אלישע לא היתה הגרועה ביותר.
מכבי ת"א 2015/16 (מאמן: סלבישה יוקאנוביץ')
הדרך לצ'מפיונס: היברניאנס (מלטה), ויקטוריה פלזן (צ'כיה), פ.צ. באזל (שוויץ)
יריבות בבית: צ'לסי (אנגליה), דינמו קייב (אוקראינה), פורטו (פורטוגל)
מה עשתה: מקום רביעי בבית - 0 נקודות. שישה הפסדים. מאזן שערים - 16:1
אז למה היא אחרונה? בעיקר כי מכבי תל אביב ההיא - היא זו שבה הפערים על הדשא היו הגדולים ביותר. קבוצה שהובסה בכל ששת משחקיה - למעט אחד; קבוצה שספגה כפול מאותה קבוצת "אפס נקודות אפס שערים" - ושהדבר היחיד שעמד ביניהן היה פנדל שכבש ערן זהבי בגארבג' טיים. בסופו של דבר, למעט ההתעלות המדהימה של זהבי (בעונה הגדולה בקריירה שלו, זו שתיגמר עם שבירת שיא השערים של נסים אלמליח ז"ל), זו היתה קבוצה בלי הרבה כישרון - שניגפה ללא תנאי מול יריבות לא מאוד חזקות. בסופו של תהליך, היא היתה הגרועה ביותר.
